מאגר סיפורי מורשת

יום אחד בחורף קר. שבתי לביתי ברחוב המייסדים. הבית שנולדתי בו, גם אמי שפרה וקסלר נולדה בו. גרנו יחד עם סבתי אדל ז"ל. ירד גשם והייתה לי מטריה בצבע אדום קטנה שבקושי כיסתה את ראשי. כמו כן לבשתי מעיל גשם המכונה שכמייה ולה היה ריח גומי מיוחד שהגן עלי מהגשם.

כשנכנסתי לחצר,נחלי מים שחורים חרצו את הכורכר בדרך לכניסה. מאוד התפלאתי: "מה זה גשם בצבע שחור? "

נכנסתי לביתנו והמולה. מכל צד אנשים נכנסים מסתכלים מדברים בקולי קולות.. הייתה שריפה.. כל הקירות היו שחורים וריח של עשן נוראי עלה באפי. אבא מיד הרגיע אותי ואמר שכולם בריאים וזה רק רכוש שנשרף. רצתי לחדר של סבתי האהובה אך היא לא הייתה שם.. "סבתא!" קראתי והיא ענתה לי מהמרפסת שליד חדרה ישבה בשלווה וסרגה עיגולים. תמיד סרגה עיגולים במסרגה אחת. "אסתרקה (המטפלת שלה) הצילה אותי" – אמרה, "אל תדאגי".

מה קרה? אביק אחיך החכם, השאיר את דלת המטבח פתוחה והרוח הפכה את תנור הנפט שהתלקח והצית את הבית… ככה חיממו בימים ההם בתנור מלא נפט שנקרא פיירסייד.

ובכן הייתה לנו סערה רצינית. זה היה בערך בשנת 1965 הייתי בת עשר. אחי ואני כמובן לא היינו צריכים להכין שיעורים אפילו סיפרנו בכתה מה קרה לביתנו. בגלל "הרוח". כל השכנים והדודים עם מברשות כובעים ומטפחות לראשם, באו לעזור לשפשף את הפיח.

לקח כמה שבועות עד שכל בתנו נצבע מחדש. קיבלנו מיטות, ארון, מיטות, שולחנות, והבית נראה במהרה יפה יותר צבעוני ומושקע. ואחי? פשוט עלה על עץ הצפצפה עד שכולם יירגעו… כפי שעשה תמיד אחרי מעשי קונדס.

כיום סבתא בת 66, אימא לשני ילדים וסבתא לשני נכדים. מורה לאמנות ואמנית רב תחומית. מציירת, מפסלת ומתנדבת במועדון ניצולי השואה בזכרון יעקב. בנוסף גם מלמדת אמנות ומארחת בביתה בן ה-140 שנה מטיילים וסקרנים המתעניינים באומנות ובבית סבא רבא שבו היא גרה, במדרחוב בזכרון יעקב.

הזוית האישית

הנכד אופק: היה לי ממש כיף עם סבתא בכל הפגישות ומאחל לסבתא רק בריאות ואושר וכל דבר טוב אחר.