מאגר סיפורי מורשת

שמי קלודין חזות נולדתי במרוקו בשנת 1954. יש לי שמונה אחים ואחיות, שישה מהם נולדו במרוקו ושניים בישראל .

בשנת 1961 אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל, בהפלגה באוניה ששמה "מולדת" . הגעתי לארץ ישראל בגיל שבע, גרתי עם משפחתי בקרית-אתא, והתחלתי ללמוד בבית ספר דתי (מכיוון שהורי היו דתיים) בכיתה ב'. הלימודים בביה"ס לא היו לי פשוטים , היו קשיים רבים, ולהורי לא היתה אפשרות לממן לי שיעורים פרטיים. למדנו בביה"ס החל משעה שמונה בבוקר, ועד ארבע אחר-הצהריים. אכלנו בביה"ס ארוחת צהריים ושיחקתי בהפסקות עם החברות.

מדי פעם יצאנו לטיולים עם בית הספר, לא השתתפתי בכל הטיולים, כי לעיתים להורי לא היה כסף לכך, ולעיתים הורי לא אפשרו לי, לצאת לטיול הכולל לינה, מחוץ לבית. החששות של הורי נבעו מאורח החיים שלהם במרוקו.  שם ילדים לא יכלו לצאת מחוץ לביתם, ללא ליווי הורים, בגלל חטיפת ילדים ע"י הערבים המקומיים. במרוקו לא היו לי חברות, מכיוון שלא יצאתי מהבית, ולא היתה לי הזדמנות להכיר חברים וחברות חדשים. לעומת זאת, כאשר הגעתי לארץ , הכרתי חברות רבות, מהשכונה בה גרתי בקרית אתא. הייתה לי חברה אחת ממש טובה, ששמה שמחה, שיחקנו יחד  והייתי הולכת איתה, כמעט לכל מקום.

בילדותי הייתי ילדה מאוד אנרגטית ואהבתי לשחק בחוץ עם חברותי, במשחקים רבים כגון: מחניים, תופסת, חבל, חמש אבנים וגומי. מדי פעם היינו יושבות כל הבנות, החברות מהשכונה, ומפטפטות, משחקות וצוחקות. אני מתגעגעת מאוד לכל המשחקים, והמפגשים שהיו לי ולחברותי בילדות.

בחגים נהגנו לקיים ארוחות משפחתיות גדולות, ולחגוג לפי המנהגים והמסורת היהודית. החג האהוב עליי מכל היה ה"מימונה", שהתקיימה ביום האחרון של חג הפסח, היינו נוהגים לערוך במימונה  שולחן מלא עוגיות, ריבות ומטעמים מיוחדים, ואורחים רבים היו מגיעים להתארח ולטעום ממטעמי החג.

מדי סוף שבוע, היינו מקיימים ארוחות ערב שישי, כל המשפחה יחד. אמי הייתה מכינה דגים וקציצות בשר. כל המשפחה הייתה יושבת לאכול ביחד, ואחר כך נהגנו לשיר שירי שבת ומזמורים.

החלום שלי כילדה היה להתחתן ולבנות בית בישראל, ולחיות בו בשלום ושלווה עם המשפחה. אני אוהבת מאוד לבשל ולאפות במטבח. מאכלים מסורתיים שלמדתי מאמי כמו: קוסקוס, דגים, ממולאים ועוגיות מרוקאיות, וגם מאכלים שלמדתי להכין מתוכניות טלוויזיה.

חלומי התגשם, התחתנתי בגיל עשרים, יש לי שתי בנות, שני חתנים ושישה נכדים ונכדות.

סיפור ממרוקו

באחד מהימים של ילדותי במרוקו, אימי שלחה אותי לקנות קוקוס במכולת הקרובה לביתי, ואמרה לי: "תחזיקי את שטר הכסף חזק, אל תדברי בדרך למכולת עם זרים, ותזהרי שלא יגנבו לך את הכסף". שמעתי לעצתה של אמי, הלכתי לכיוון המכולת ופתאום בא בחור ואמר לי: "תשמרי טוב על הכסף, ותחזיקי אותו חזק חזק" , עניתי לו במהירות שאני שומרת על הכסף, ומחזיקה אותו ממש חזק, הבחור אמר לי: "אם כך תפתחי תראי לי בבקשה כמה כסף יש לך" הושטתי לו את היד, על מנת להראות לו את השטר ששמרתי עליו,  ואז הבחור גנב לי את הכסף וברח. לא הגעתי למכולת, הסתובבתי וחזרתי בוכה לביתי, כדי לספר לאמי על המקרה.

סיפור מישראל

יום אחד אני ושמחה חברתי, הלכנו לקנות מצרכים ליום שישי במכולת השכונתית.  קנינו שתיה, ואוכל, ובדרך חזרה ראיתי על הרצפה שטר של מאה ש"ח. קפצתי מייד על השטר, לקחתי אותו ואמרתי את הביטוי  "בלי שותפים" (אני לא צריכה לחלוק את מה שמצאתי). שמחה אמרה לי שזה לא יפה ומנומס, ולכן אני צריכה לתת לה מחצית מהכסף. הסברתי לה שבגלל שאמרתי "בלי שותפים" השטר שייך רק לי. לאחר שחזרתי הביתה, מלאת שמחה מסכום הכסף הגדול שמצאתי, וסיפרתי לאמי את הסיפור, אימי הסבירה לי שזהו סכום גדול, ולכן עלי לחלוק אותו עם שמחה חברתי. לפני הרבה שנים, בסכום כזה היה אפשר לקנות מצרכים רבים לשבת, ולמרות שלמשפחתי לא תמיד היה מספיק כסף , הקשבתי לאמי, וחלקתי את הסכום עם שמחה חברתי.

הזווית האישית

ליאם: היה לי מאוד מעניין  לשמוע את סיפורה של סבתי, ונהנתי להכיר את את משפחתי.

סבתא קלודין: היה לי מאוד נעים לעבוד עם נכדתי ליאם, וזה קירב בנינו.