מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל-אביב בשנת 1953. הורי, מרי וויקטור עלו ממצריים בשנת 1950 עם אחי יוסף ואחותי ויקטורין. אני נולדתי בארץ והייתי הצברית הראשונה במשפחה. הורי דיברו ערבית, צרפתית וספרדית. אחיי שהיו גדולים ממני התביישו שהורי ידברו ערבית ולכו בבית דיברנו צרפתית ועברית.

העלייה לארץ של הורי

נולדתי למשפחה ציונית, דתית וחמה מאוד. הורי שהיו ציונים במצריים הגיעו לארץ לאחר ששהו תקופה במחנה מעבר באיטליה. הם הגיעו עם סבתא רבא שלי וסבא רבא שלי יצחק ו-ווידה. הם הגיעו במסע מפרך באונייה רעועה ממצריים ומשנתפסו על ידי הבריטים הועברו למחנה באיטליה. אבי שידע איטלקית הסתדר טוב מאוד באיטליה ואף הוצע לו להישאר באיטליה.

הורי שהיו ציונים מאוד לא הסכימו להישאר באיטליה והפליגו לעבר ארץ ישראל, שהייתה מושא לחלומותיהם וגעגועיהם. משהגיעו לארץ ישראל שוכנו במחנה עולים ליד ליד נתניה. שם זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורם. הם גרו באוהלים והתקופה הייתה חורף ולא היה להם ציוד מתאים, אוכל חולק להם בצנע אולם הוריי שרצו להגיע לישראל עברו תקופה זו ללא מרמור. בני משפחתם שכבר היו בארץ, ניסו להושיט להם עזרה ובעיקר להביא להם אוכל. ממחנה העולים עברו לדירה שכורה שבה היה חדר אחד עם שירותים משותפים של כל הדיירים, השירותים מחוץ לבית המשמשים את כל הדיירים בקומה. בבית זה נולדתי. בדירה היה מטבחון קטן מאוד בגודל של רבע מהמטבחים של היום.

אמי שהייתה בשלנית מעולה בישלה מטעמים ממצרכים בסיסים. הורי היו משכילים, אינטילגנטים, מודרניים עם מודעות ללבוש טוב ואינטליגנטי. אבי התהלך עם חליפות מבדים משובחים שהביא ממצריים. אמי הייתה תמיד מטופחת נעלה נעלי עקב ולבשה תמיד בגדים יפים שלא תאמו את הלבוש והתנאים בארץ.

להורי לא היה הרבה כסף ולכן אמי עבדה כתופרת בבית לתיקונים. אבי נשלח לעבוד בייעור, בימים הראשונים התלבש לעבודה עם חליפות עד שמהר מאוד הבין שהחליפות אינן מתאימות לעבודת כפיים. להורי היו חברים בשכונה ממצריים והם נפגשו ביחד בעיקר בבית הכנסת או בביתם. כשהכסף אזל לנו, איתי הייתה נוסעת באוטובוסים לאחיה שהיה גר בקיבוץ בית אלפא בגליל, על מנת שיתן לה מעט ביצים ועוף. כמובן שהיה מדובר בנסיעה של שעות ארוכות וכל זה בשביל עוף ומעט ביצים. למחרת הייתה חגיגה בביתנו כאשר הכינה עוף שלא היה מצוי בדרך כלל בביתנו.

 בילדותי

זיכרון שחרוט לי מגיל חמש

בילדותי הייתי ילדה מאוד שובבה, ופעם טיפסתי בגן על מרזב שהיה צמוד לקיר.

טיפסתי עד קומה שנייה ולא יכולתי לרדת חזרה, משום שהרגל שלי נתקעה בין המרזב לקיר והרגל לא יצאה. חברים שלי קראו לשכנים כדי שמישהו יעזור לי לרדת. כאשר הסתכלתי למטה על האנשים שהצטופפו ראיתי את אחי שהיה גדול ממני ב-5 שנים. אני זוכרת שצחקתי שבמקום שיעלה ויטפס על מנת לעזור לי הוא בוכה ומיבב.

יש לי זכרונות ממלחמות, למשל מלחממת ששת הימים, אני זוכרת שמילאנו שקי חול שישמשו להגנה בשעת הפגזה ואני זוכרת כמה פחדנו מהאזעקות. אני זוכרת שזו הייתה תקופה שכונתה ״תקופת האפלה״, משום שאנשי הג״א עברו עם אופניים ופנסים בידהים וצעקו שנכבה את האור.

אני זוכרת את התחפושות לפורים שאמי תפרה לי. אמי, שהייתה תופרת משובחת, תפרה לי תחפושות מבדים ישנים והיתה תופרת לי תחפושת כל כך יפה מקורית ובולטת אני לא כל כך אהבתי לצאת דופן ולכן לא רציתי ללבוש את התחפושת שתפרה לי.

אני זוכרת במיוחד שהיה לה וילונות מקטיפה ירוקה שהביאה ממצריים, אך פה בארץ ישראל, כמובן שלא היה בהם צורך כי לא היה לנו סלון יפה כמו במצריים. מבד הקטיפה הכינה לי תחפושת של מרקיזה. מבד הקטיפה הכינה לי שמלה נפוחה שהתביישתי ללבוש, אך משלבשתי קיבלתי פרס על התחפושת היפה ביותר.

גרתי בשכונה בתל-אביב שנקראת קריית שלום. רוב משחקנו היו בחוץ עד השעות המאוחרות. שחקנו בעיקר מחבואים, גומי ומשחקי כדור. בבית שחקנו משחקי קלפים ״מלחמה״ וגם ״ארץ עיר״ ודוקים, אך בעיקר אהבנו לשחק מחבואים ותופסת.

כאמור אמי הייתה בשלנית מעולה, במצריים היהודים בישלו בעיקר אוכל אירופאי. אמי שלמדה באליאנס במצריים, הושפעה מאוד מהאוכל המערבי. היא הכינה במטבח מטעמים וממתקים היו. אבי היה קונה בשוק ואמי הכינה ואפתה עוגות טעימות.

אני למדתי בבית הספר היסודי בקריית שלום אשר בתל-אביב. מורתי בכיתה בכיתה א׳ הייתה מורה תימניה יפה מאוד ושמה יונה. כשהייתי בכיתה ז׳ הייתי משמשת כמורה מחליפה בכיתות הנמוכות. האלופה אסתר שחמורוב למדה שנה מעליי והיינו מתחרות בתחרויות ריצה, כמובן שלימים היא עקפה אותי בגדול.

שירות צבאי

בצבא שרתתי במטכ״ל בת״א כפקידה של אלוף בחיל האוויר. כשנפתח בסיס עציון באילת פרסמו שמי שרוצה לעבור לבסיס חדש הבונה את עצמו מוזמן.

מיד נעניתי לאתגר והייתי הבת הראשונה בבסיס. זה היה בסיס סגור שבו הורשינו לצאת הביתה רק אחת לשבועיים. את הדרך לבסיס באילת וחזרה הביתה, עשיתי בדר״כ באוטובוס במשך שבע שעות לכל כיוון. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים. הבסיס היה קטן ואינטימי ומשם זכורים לי רק חוויות נעימות וטובות. היינו נוסעים לבלות באילת.

החיים לאחר השירות

עבדתי במשך 35 שנה במוסד לביטוח לאומי. את עבודתי במוסד הסוציאלי הממשלתי מאוד אהבתי. התפתחתי מאוד עברתי קורסים מקצועיים שונים, השלמתי לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושליים ופרשתי כמנהלת מחלקת הגביה בראשון לציון.

את שלמה בעלי הכרתי על חוף הים בתל אביב במשחק מטקות, הייתי אז כמעט בת 25 ושלומה היה צעיר ממני, חייל בן 20. היה נדיר מאוד שאישה מתחתנת עם גבר צעיר ממנה ממנה בחמש שנים. כאשר בעלי סיים את שירותו הצבאי התחתנו בחתונה יפה.

היום, משבנותינו נשאו, תחביבנו העיקרי הוא לטייל בחו"ל. אנו נוסעים לחול לעיתים קרובות ובעיקר ליוון שיש לנו שם משפחה. אנחנו מטיילים לאורכה ולרוחבה של יוון, שהיא מדינה גדולה ויש לה כ- 150 איים.

 מטיילים בעולם

מאחד מטיולינו

לפני שנתיים פרשתי מביטוח לאומי ומאז אני נהנית מאוד להיות בבית, לבשל, לארח את 13 הנכדים שלנו, עוסקת הרבה בספורט, כמובן שנוסעים יותר לחול וגם מצרפים את נכדינו.

המסר שלנו הוא ללמוד ושוב ללמוד ושוב ללמוד. הלימודים חשובים מאוד לכל אדם והם התורמים להתפתחותו הרגשית והרוחנית. את המסר הזה קיבלנו מהורינו, שלא היה להם כסף, אך היה חשוב להם שנלמד ולכן הם עבדו קשה מאוד כל חייהם. גם לנכדי אנו מעבירים מסר זה, ומאוד מעורבים בלימודיהם, בתכנים ובציונים ותמיד כשאפשר משתתפים במסיבות כיתתם.

הזוית האישית

סבתא גילה: שמחתי על זמן איכות עם נכדתי אליאן, שעל מנת שנכתוב את העבודה המשותפת והצלחתי לנתק אותה מהמסכים.

אליאן: שמחתי לשמוע על תקופת ילדותה של סבתי ועל תולדות משפחתינו.