מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של לאה (תתי) בזיכרון יעקב

אני ונכדתי היקרה עלמה
אני בילדותי
זכרון יעקב שלי

שמי עלמה מוצא, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, לאה דנציגר ואת סיפורה תיעדתי.

סבתא לאה מספרת:

אני לאה דנציגר, רוצה לספר לכם את סיפור טרום לידתי. הורי, אסתר ואהרון וידמן עלו לארץ בספינת מעפילים, בעלייה בלתי לגאלית, כחצי שנה לפני מלחמת העולם השנייה, בתקופה שהנאצים כבר פלשו לפולין.

ההורים שלי ניצלו בנס! הספינה הייתה רעועה ולכן לחוף הגיעו בהליכה ללא מטלטלין, זאת אומרת שהם ירדו לחוף כשרק הבגדים שלהם לגופם, כשהפנסים של החיילים הבריטים מפתרלים בחוף.

אנשי קיבוץ משמר השרון אספו אותם לקיבוץ, הם התגוררו באוהל כשאנשי הקיבוץ דואגים להם למזון ובגדים. מכיוון שמטרתם הייתה להגיע לארץ לסלול כבישים ולבנות את הארץ (חלוצים) הם עברו לזכרון יעקב, שם אף אחד לא חיכה להם, הם נאלצו לגור במתבן באחת החצרות של ראשוני המתיישבים במושבה.

הוריי התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות, הכירו את ראשוני המתיישבים, התחילו ליצור קשרים והצליחו לעבור לגור בחדר בדירה משותפת עם עוד משפחות, שלימים הם היו בשבילי הדודים והדודות שלי. אימא שלי עבדה במטבח שיתופי, משם כנראה למדה לבשל כל כך טוב. ואבא שלי, לאחר שסלל כביש או שניים,עבר לעבוד בבניין.

באותה תקופה בתקשורת לקויה הבינו הורי שהמשפחות כבר סולקו מביתן בפולין, הגיעה הודעה ראשונה שהאח של אמא שלי כבר לא בין החיים, הדאגה הייתה עצומה. בדיוק באותם ימים נולד אחי הבכור – שמעון שנקרא על שמו של אח של אמי.

בילדותי בחג פורים

תמונה 1

 

 

הימים היו ימים של חוסר ודאות וטיפין טיפין הגיע המידע הנורא מכל, כל המשפחות נלקחו למחנות ההשמדה. לא נשאר זכר למשפחת ויידמן ולמשפחת פריימן (משפחתה של אמי), כולם נספו בשואה והורי נשארו לבד בעולם רק עם בנם הבכור.

הלב נשאר כואב ובודד. רק זיכרונות מהבתים המאושרים בפולין, לא מזכרות מוחשיות ואפילו לא תמונות, ממש כלום!!

אני נולדתי כבת זקונים להוריי, כשאחי הגדול היה כבן 13 ובאמצע נולד אח נוסף שנקרא אליעזר, על שמו של סבי ואני כשמה של סבתי.

כשנולדתי "השתפר" מצבם הכלכלי של הוריי. נולדתי כבר לבית פרטי קטן בשכונה יפה עם נוף יפה ושכנים נחמדים. מהשנים הראשונות בחיי אני לא זוכרת אלא מסיפורים. באחד הסיפורים היפים שאימא שלי הייתה חוזרת ומספרת לי שבבר המצווה של אחי הגדול אחד האורחים השתכר ונכנס וישן בלול יחד איתי.

אבא שלי המשיך "לבנות את הארץ" בחברה שנקראה "סולל בונה". הוא היה ברזלן והיה מאוד גאה בזה, אני זוכרת כשהייתי מאוד קטנה הוא הרים אותי לידיים והראה לי מגדל מים רחוק רחוק מהבית שאותו הם בונים. עד היום כשאני נוסעת צפונה ואני עוברת בכביש ליד זכרון יעקב אני מפנה את ראשי ימינה ורואה את אותו מגדל מים, מחייכת ובפה יש לי טעם של קני סוכר. אבא שלי היה מביא לי כל יום קני סוכר שצמחו ליד אותו מגדל. זיכרון מתוק!

אימא שלי הייתה עקרת בית, הייתה "משוגעת" על ניקיון, על בישול ואפייה. בנוסף לכך היה לנו משק קטן שבו אימא שלי טיפלה: לול תרנגולת, לול תרנגולות הודו, המון אפרוחים צהובים מטיילים בחצר ושני עיזים אחת לבנה ואחת שחורה. כל בוקר אימא שלי הייתה חולבת את העיזים ואנחנו שתינו רק חלב עיזים ואכלנו גבינות מחלב עיזים שהיא הייתה מכינה. זיכרון שיש לי מהעזים, בנוסף לטעם החלב והגבינה, שעד היום אני מאוד אוהבת.

הסיפור מתחיל בכך שאני שכבתי במיטה לפני השינה וראיתי כתם לבן בחצר. אמי באותו הזמן גיהצה סדינים (פעם היו מגהצים את כל כלי המיטה – אימא שלי הייתה גהצנית מדופלמת). קראתי לה, בכיתי ואמרתי לה שהעז ברחה. אמי השתיקה אותי אבל יותר מאוחר שלחה את אחי לראות אם העזים בדיר. אחי חזר ואמר שחסרה העז הלבנה, הוא אסף מיד את החברים שלו והם בריצה הספיקו לתפוס את הגנב ולהחזיר את העז הלבנה הביתה. הסיפור לא נגמר יפה כי למחרת בלילה חזר הגנב והרעיל את הכלב הגדול של השכנים. נפלה ההחלטה למכור את העיזים. עשינו שביתה לא רצינו לשתות חלב מהמכולת.

 עם אחי

תמונה 2

 

מסביב לבית הייתה לנו חצר ענקית שהייתה מחולקת. חלקה לעצי פרי כולל את כל פרות  הדר, שזיפים, אגסים תפוחים, שסק, עץ תות ענק, עץ תאנה וגם ענבים ירוקים וסגולים.

כל השנה המשפחה הייתה עסוקה בהכנת ריבות מכל הפירות שבחצר, תפקידי היה להוציא את החרצנים  שבפירות ההדר ובענבים. היה לנו ארון בבית שבתוכו היו רק צנצנות ריבה, אבי היה ממונה על הדבקת מדבקות של תאריך הייצור.

גינת הירק התפרסה על החלק הנוסף שבחצר, כל הירקות צמחו אצלנו בחצר. זיכרון שיש לו גם "טעם וריח". חורף… גשם… ואמי רוצה להכין סלט… אבא נועל את המגפיים הענקים שלו, לובש מעיל ענק עם כובע ויוצא לגינה, הוא היה חוזר עם עגבניות, מלפפונים, בצל ירוק, צנוניות וחסה.

זה היה הסלט הכי טוב בעולם! עד היום אי אפשר לשכוח את טעמו.

גם יחסי השכנות היו מיוחדים. בימינו אין שכנות שכזו… בחצר שלנו היו ערוגות גדולות של פטרוזיליה ושמיר וכל שכנה שרצתה לבשל באה לקחת ירק למרק ואם הייתה צריכה גם לימונים הייתה לוקחת גם. השכנות היו "מעשירות" אחת את השנייה במאכלים ועוגות,  כל אחת והעדה שלה… כך למשל למדתי לאכול במיה מהשכנה רוזה שבאה ממצרים ושמן זית מהשכנה סטלה שבאה מסוריה.

אימא שלי הייתה מכינה חמוצים לכל השכנות, ובאפייה הייתה מצטיינת. ואני הילדה הקטנה כל יום שישי הייתי עוברת עם צלחות עוגיות ומחלקת לשכנים, וכך גם את פרי ההדר.

בשכונה בזיכרון לא היו הרבה ילדים בני גילי. רוב הילדים היו גדולים ממני (בגילאים של האחים שלי). לא היו לי משחקים כמו בימינו.

הבובה שלי הייתה כרית שקשורה באמצעות העניבה של אבא שלי, העגלה הייתה כיסא הפוך, כלי המטבח היו כלים ממתכת אימא שלי הסכימה לתת לי… לפעמים הייתי משחקת עם חברה ואז היינו לוקחות את השטיח מגלגלות אותו ואז היה לי בית ולה בית.

רוב המשחקים שלנו היו בחוץ, היינו משחקות מחוגה (קלאס), תופסת ומחבואים.

בקיץ היינו משחקים מחבואים עד השעות הקטנות של הלילה, העמוד חשמל שעליו נשען הסופר היה קרוב לבית של אחד השכנים וכל לילה השכנה הייתה יוצאת עם צינור מים "משקה" את כולנו כדי לגרש אותנו, היינו בורחים וחוזרים וזה היה משחק בפני עצמו. הייתה לנו מרפסת גדולה ששם האחים שלי והחברים שלהם היו יושבים ומכינים משחקים למשל: את משחק המונופול הכינו כמעט חודש בחופש הגדול ונשאר להם חודש לשחק עד החזרה ללימודים.

בחצר הבית היה לנו עץ תות ענקי וכל ילדי השכונה שיחקו ועלו עליו (גם הילדים שלי עדיין זוכרים את העץ, גם הם זכו לשחק שם). בחצר הייתה נדנדה בקיצור מגרש משחקים לילדי השכונה.

 בחגיגות השנה לזיכרון יעקוב

תמונה 3

 

לגן לקחו אותי במונית כי הוא היה רחוק מהבית, עד היום אני זוכרת מהגן את הריח של התה, כשאני מטיילת היום בזיכרון יעקב המושבה אני מתרגשת לעבור ליד הגן (ששופץ קצת) אבל אין ריח של תה. וחבל!

אין לי תמונות מהילדות שלי רק תמונות מחגי פורים. אז היינו יוצאים למרכז המושבה ושם בגינה, (שגם אז וגם היום שמה "גן טיול") והצלם מוזס היה מצלם את הילדים וכמובן שגם אותי. התחפושות היו תמיד "תוצרת בית": תופרים מוילונות ישנים, מקרטונים של קופסאות נעלים, ניירות כסף מקופסאות סיגריות… זכורה לי תחפושת של תפוז והייתי צריכה נעליים ירוקות, אז צבעתי את הנעליים הלבנות בגואש ירוק וירד גשם, אף אחד לא ידע אם לבכות או לצחוק…

ההורים שלי היו אנשים מאוד חרוצים. עבדו גם בחוץ, גם בחצר וגם בבית ואני בת הזקונים, הייתי מאוד מפונקת על ידי אבא שלי. אימא שלי הייתה יותר רצינית בדרישות שלה כלפי, אני הייתי ילדה שובבה מאוד, למשל תיקנתי לעצמי את הציון במבחן – כ.טוב, הפכתי ל- כ.טוב מאוד (אבא שלי האמין לי ולאימא שלי לא הראתי).

למורת רוחה של אמי הייתי תלמידה בינונית, להבדיל מהאחים שלי שהיו תלמידים טובים מאוד.

לי זה לא הפריע. אהבתי לצייר, לשחק במורה ותלמידים, להציג בהצגות ובריקוד הייתי עם "רגליים שמאליות". כשגדלתי כבר היה לי מאוד משעמם בבית. כשהייתי בכיתה א' אחי הגדול שמעון היה כבר חייל בגולני. אז היו חוזרים הביתה לחופשת שבת רק פעם בחודש, אני הייתי מחכה לו על יד השער, לא ידעתי אף פעם אם זו השבת שהוא יגיע. הרבה שבתות הייתי באכזבה גדולה, אבל בשבת כשהיה מגיע הוא מקדיש לי המון זמן משחק איתי בכדור, מנגן בחליל ואני הייתי שרה וכך למדתי את השירים שלא התאימו לילדים בגילי למשל ידעתי בע"פ את כל שירי להקת "גשר הירקון".

אחי השני עזב את הבית ללימודים כשהייתי בכיתה ד' וכך נשארתי בבית גדול ממש לבד.

הייתי די משועממת, אין עם מי לריב ואין עם מי לשחק. ההורים שלי עסוקים בפרנסה ועבודה בחצר הגדולה ואני שלא השקעתי הרבה בלימודי גם כי היה לי קצת קשה וגם כי לא אהבתי כל כך ללמוד, אז מצאתי לי תחביבים כמו איסוף מפיות נייר, איסוף ניירות כסף וזהב (של  ממתקים) וקריאת ספרים. כשסיימתי את בית הספר העממי בית ספר ניל"י בכיתה ח', עברתי ללמוד בבית ספר תיכון בפרדס חנה. שנתיים למדתי שם ולא הצלחתי להגיע לציונים טובים, הייתי תלמידה ממש בינונית ולא נעים לכתוב, אבל אימא שלי הייתה מאוד מאוכזבת ממני ולכן היא הסכימה  שבכיתה י' אעבור ללמוד בסמינר "בבית ברל" שנתיים של כיתה יא' יב' ועוד שנתיים סמינר למורים וגננות.

כאן התחילה תקופה מאושרת בחיי.

אספתי חוויות מאושרות, אספתי גם חברות מדהימות! נהנתי ארבע שנים מלאות וסיימתי עם תעודת גננתמורה. התחתנתי, ילדתי שלושה ילדים, עבדתי 40 שנה בתחום החינוך וכיום אני סבתא ופנסיונרית מאושרת.

הזוית האישית

סבתא לאה: תודה על הזכות לשתף בחוויות הילדות שלי. עלמה, נכדתי, תעביר את הסיפור מדור לדור…

מילון

העפלה עלייה בלתי לגאלית
ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. אומנם כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי חוקי ובלתי מאורגן התגברה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934. כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חשוב תמיד לצחוק ולשמוח.“

הקשר הרב דורי