מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי יהודית זילברמן, נולדתי ברומניה בשנת 1952 והגעתי לארץ בגיל יחסית מוקדם – 29. יש לי שני ילדים: יובל ואלינה. את הלימודים והאוניברסיטה למדתי ברומניה ומאז שהגעתי לישראל עבדתי כמורה לאנגלית.

ילדות

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, גדלתי בגן יהודי. ממש סמוך לזמן שהייתי צריכה להיכנס לבית ספר סגרו את הגן (גדלתי בארץ קומוניסטית אז החליטו שאין יותר לא גנים ובתי ספר יהודים). תמיד בילדות שלי ההורים שלי חלמו לעלות לארץ ישראל והם החליטו לתת שמות קצת מוזרים ברומניה, לאחותי הגדולה קראו ציונה ולי קראו יהודית, ובכל זאת תמיד ידענו שנגיע לפה (ארץ ישראל). אחותי עלתה לארץ הרבה לפנינו. אנחנו, מסיבות מוצדקות של מדיניות רומניה, היינו צריכים לחכות עד שנת 1981 ומאז אנחנו כאן.

כשהייתי ילדה היו הרבה יהודים בעיר שבה גדלתי – יאש. בזמן מלחמת העולם השנייה הרבה יהודים סבלו, אח של אימא שלי שהיה סטודנט לרפואה נרצח על ידי המשטרה הרומנית. אחות של אימא שלי רצתה לעלות לארץ, ואז בזמן שהיא שטה בספינה הספינה הוטבעה. כשהגעתי לתיכון היו הרבה יהודים בעיר, בכיתה שלי היו שמונה יהודים, זה נחשב הרבה מאוד יחסית לאותה תקופה. אותם תלמידים יהודים הפכו לחברים טובים ואנחנו איתם בקשר גם היום. כשהייתי ילדה אני לא יכולה להגיד שסבלתי מאנטישמיות ישירה (שלא התנהגו אלי לא יפה באופן ישיר), אבל לא פעם שמעתי הערות אנטישמיות כשאנשים חשבו שאני לא שומעת. כשסיימתי את בית הספר התקבלתי לאוניברסיטה, והייתה החלטה משפחתית לא להגיש עדיין בקשה לעלות לארץ כי פחדנו שיזרקו אותי מהלימודים. מיד אחרי סיום הלימודים החלטנו שהגיע הזמן להגשים את החלום ולעלות לארץ ישראל.

השנים הראשונות בארץ לא היו קלות בכלל כי הגענו בלי כסף וחוץ מכמה רהיטים לא היה לנו כלום. עבדנו קשה כי ידענו שזה המקום שלנו (ארץ ישראל). היום אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגת לרומניה אבל ישראל היא המקום היחידי שאני יכולה לקרוא לו בית.

הגענו לארץ ישראל בשנת 1981 ובשנת 1982 התחילה מלחמת לבנון ומאז היו הרבה תקופות לא פשוטות כמו מלחמת המפרץ בה היו טילים מעיראק ומלבנון. אנחנו גרנו בחיפה, גם במלחמת לבנון השנייה, סבלנו מטילים. עברנו תקופות לא פשוטות אבל זה לא מנע מאיתנו להישאר כאן והמשיך לבנות את הבית שלנו פה ולהקים פה משפחה.

בילדותי

משחק ילדות

לגבי משחק ילדות, אני זוכרת שהיינו משחקים משחקים בחוץ שהיום אלו משחקים קצת פחות מוכרים בגלל הטלפונים. אני בעיקר טיפסתי על עצים, שיחקתי קלאס עם חברות וזהו, פחות או יותר.

געגוע

קודם כל אני מתגעגת למקום שבו גדלתי ולמדתי, למרות שהיו סימני אנטישמיות עדיין אני מתגעגעת, כי שם נולדתי וגדלתי. בין היתר אני גם מתגעגת לפירות שהיו שם שהיום בארץ קשה למצוא, כמו גרעינים ירוקים ועוד כל מיני מאכלים מקומיים.

הזוית האישית

יהונתן: היה לי כיף במהלך התיעוד, למדתי דברים חדשים על על סבתא שלי. חשוב לשתף כי זה מראה על היסטוריה שהיה לנו (היהודים).

יהודית: קודם כל נהניתי לבלות איתך ולעזור לך. אני חושבת שמאוד חשוב שהילדים ילמדו וידעו על הדורות שקדמו להם, כדי להכיר את השורשים שלהם יותר טוב.