מאגר סיפורי מורשת

זהבה בן ישעיהו, סבתא של אושר, מספרת על הילדות

שמי זהבה. קראו לי בשמי, כי אימא שלי אמרה שנולדתי עם שיער זהוב בלונדיני. גדלנו בבית קרקע עם גינה ושלושה חדרי שינה, הייתה מקלחת ואמבטיה. צמוד אלינו היה גן שעשועים קטן עם מגלשה, קרוסלה ונדנדה, שם היינו נפגשים כל ילדי השכונה. מול הבית שלי היה מקלט שכונתי שהיינו רצים אליו במלחמות. היינו משפחה דתית, ברוכת ילדים – חמישה בנים, חמש בנות. ההורים עלו ממרוקו, אבא היה חזן והוא הקים בקרית עקרון את בית בית הכנסת רשב"י (ע"ש רבי שמעון בר יוחאי) לעולי מרוקו. אבא עבד כטבח בצה"ל, אימא הייתה עקרת בית וגידלה אותנו. אז המצב הכלכלי היה קשה ולא היה את השפע שיש היום, ולכן אני מקפידה לא לזלזל באוכל ומלמדת את הילדים לא להשליך אוכל לזבל – "בל תשחית", תסיימו את האוכל מהצלחת כי פעם זה לא היה מובן מאליו, כל השפע.

ההורים של סבתא זהבה – דוד ואסתר בן חיים בצעירותם בתוניס

היינו משפחה שמחה, שרים שירי שבת, יושבים בחוץ וצוחקים. אבא היה מלמד את האחים שלי לקרוא בתורה בפרשת השבוע, עד היום אני זוכרת את הטעמים והנוסח המרוקאי של קריאת התורה. אחרי שאבא שלי נפטר, אחי הבכור יצחק ז"ל המשיך את המסורת והוא הפך להיות החזן והשליח ציבור בבית הכנסת שלנו.

אחיה הבכור של זהבה – יצחק בן חיים מחזיק את זהבה (מצד שמאל) ואת אחותה הקטנה ירדנה

לא הייתה טלוויזיה או מחשב ולכן היינו משחקים בשכונה, כל ילדי השכונה היו מתאספים אחרי הצהרים ומשחקים מדרכות, מחניים, גומי, קלאס, גם היינו בונים אוהל בתוך הצמחיה שגדלה קרוב אלינו ואוכלים דברים שהבאנו מהבית. הטלוויזיה נכנסה מאוחר יותר, כשהייתי בגיל 8 והיה רק ערוץ אחד וטלוויזיה חינוכית שלמדנו בה שיעורי אנגלית ועברית.

למדתי בבית ספר יסודי אוהל מאיר שמונה שנים. אני זוכרת בבית הספר את מסיבת הסידור בכיתה א', את מסיבת יום ירושלים שהייתה מסיבה מאוד מיוחדת. הייתה לנו טבחית שקראו לה לילי והיא הייתה מבשלת ארוחה חגיגית ביום ירושלים. השולחן היה ערוך מאוד יפה, על הקירות היו קישוטים של דגל ישראל, תמונות של ירושלים ועל כל צלחת הייתה לחמנייה עם דגל ישראל קטן תקוע באמצע. היינו שרים שירי ירושלים, רוקדים "רונדו" ועומדים בשורות לפי אותיות כ"ח (יום שחרור ירושלים). השמחה הייתה גדולה והיה ממש כיף.

תמונת המחזור של סבתא זהבה בן חיים בבית הספר אוהל מאיר

תעודה של סבתא זהבה מבית הספר אוהל מאיר

הייתה לנו מכולת בשכונה והיינו קונים לחם (הרבה לחם), חלב, ביצים, גבינה, סוכר, קמח. אימא הייתה נוסעת לשוק ברחובות או ברמלה וקונה שם פירות וירקות בזול. התקלחנו במקלחת רגילה עם אמבטיה, אימא בישלה מאכלים מרוקאים: דגים, סלטים, עוף, לחם של בית. לחמניות. בשבת אכלנו קוסקוס, דגים חריפים, סלטים מרוקאיים, עוף עם אפונה וקציצות.

כשהייתי בכיתה ד' הקימו ספריה ציבורית, עשו לי ולאחים שלי מנוי לספריה. הייתי הולכת כל שבוע להשאיל שני ספרים  ולהכין שיעורי בית, אהבתי מאוד לקרוא ועד היום אני תולעת ספרים.

אימא ואבא דיברו מרוקאית אך התעקשו שאנחנו נדבר רק בעברית, זה היה חשוב להם ולכן אני מבינה קצת את השפה המרוקאית אבל לא יודעת לדבר. אימא לבשה שמלות מרוקאיות ומטפחת על הראש, אבא חבש כובע "ברט" כובע צרפתי כזה במקום כיפה.

אבא שלי נפטר כשהייתי בת 8. אימא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, עדיין חיה בבית בו גדלתי. שמרתי ספר שאבא שלי קנה בשנת 1967 על ניצחון מלחמת ששת הימים, הייתי תינוקת קטנה אבל גדלתי על סיפורי הניצחון והגבורה שצבא הגנה לישראל שיחרר את ירושלים והכותל המערבי.

מאיר וזהבה בן ישעיה ביום חתונתם (לפני 30 שנה)

סיפור על משפחה מאוחדת וזהירות בדרכים

יום אחד בחופש הגדול, הייתי בערך בת 8, עולה לכיתה ג', קרה לנו הנורא מכל: הודיעו לנו שאבא שלנו דוד בן חיים נדרס בתאונת דרכים כשהוא רוכב על אופניים. בן 52 היה, זה קרה בצומת ביל"ו.

אבא לא חבש קסדה, כי לפני 45 שנים לא הייתה מודעות לכך, זה היה כלי רכב עיקרי, לא לכולם היה רכב בימים בהם המצב הכלכלי היה מאוד קשה. רובם רכבו על אופניים. צומת ביל"ו היה חשוך מאוד, ללא עמודי תאורה וללא רמזורים, היה כל כך חשוך שאבא לא הבחין במשאית שהגיעה ופגעה בו. הוא היה אבא אחראי מאוד, הקפיד לחנך אותנו להיות זהירים בכביש, ללכת רק בצד שמאל של הכביש, לחצות רק במעבר חצייה, להסתכל שמאלה וימינה לפני שחוצים ולא להתפרץ לכביש. בסוף זה פגע בו.

אני הייתי קטנה ולכן לא הבנתי את משמעות האובדן, גדלתי בלי אבא, החיים לא היו כפי שהיו. משפחה מרובת ילדים, אבא המפרנס היחידי כבר לא איתנו ולכן אימא יצאה לעבוד בניקיון  כדי לפרנס אותנו. כשגדלתי ונולדו לי ארבעה ילדים הבנתי כמה חשוב נושא "זהירות בדרכים" ולכן חינכתי את ילדיי לבטיחות בכביש והזכרתי להם כיצד איבדתי אבא בגיל כל כך צעיר בגלל חוסר זהירות בכביש. הסברתי להם איך לחצות כביש במעבר חצייה, להסתכל ימינה ושמאלה, להקשיב למשמרות הזה"ב, לא להתפרץ לכביש ולחבוש קסדה ברכיבה על אופניים. חשוב היה לי לספר את הסיפור העצוב הזה כדי שכולם יבינו כמה קשה לאבד אבא בגיל 8 וכמה חשוב לשמור על עצמנו בכביש, כי אנחנו שומעים כל יום בחדשות על תאונות דרכים וחוסר זהירות של נהגים והולכי רגל.

היום הילדים שלי ברוך השם  גדלו והם בעצמם נוהגים ואני ממשיכה להזכיר להם לשמור על כללי הבטיחות בדרכים, לחגור חגורות בטיחות, לתת זכות להולכי רגל במעבר חצייה ולציית לתמרורים, כי זהירות מונעת אסון, ושיחזרו הביתה בשלום, אמן.

הזוית האישית

סבתא זהבה: תוכנית הקשר הרב דורי העמיקה את הקשר שלי לנכדה שלי אושר, כמו כן החזירה אותי לילדות, לתקופת הטיולים. המפגשים בבית הספר שמרגשים אותי כל פעם מחדש, הזכירו לי את תקופת הלימודים בבית הספר אוהל מאיר וזה כיף גדול. הייתי רוצה לאחל לנכדה שלי אושר שתצליח בלימודים, תהיה תמיד מאושרת כמו השם שלה, ונהיה מאוחדים ומלוכדים. כל הכבוד למארגני התוכנית ותודה רבה למורה מיכל על הכל, על האירוח בכיתה, ההופעות על הסבלנות, ועל הטיולים ביחד.