מאגר סיפורי מורשת

סבתא דינה אמסלם נולדה בפז שבמרוקו בתאריך 5.10.1948. סבתא מספרת: "נולדתי בערב ראש השנה, למחרת אמי קמה לבשל לחג להכין פשטידות. אימא שלי ילדה אותי בבית, לכן הלידה שלי הייתה באווירת החג, הבישולים וההכנות לקראת ערב החג. הוריי, פאני שטרית ויהודה ריבו, בחרו לי את השם "דינה", שמה של אחת המלכות בירדן. בנוסף, אביה של סבתי אהב את השם הזה.

אבי היה צורף, חרט של תכשיטים. אמי היתה עקרת בית וגידלה את הילדים כאשר היו קטנים. כשגדלנו, היא מצאה עבודה כסייעת לרופא בקהילה. בעקבות הניסיון שלה וכישוריה במרוקו, כאשר אמי עלתה לארץ, היא התקבלה לעבודה בבית מרקחת.

נולדתי בעיר החדשה של פז, גדלתי בשכונה של יהודים ומוסלמים. למדתי בבית ספר אליאנס בפז של ילדים יהודים בלבד. בבית הספר למדנו צרפתית, אנגלית וקצת עברית. בנוסף, היו שיעורים בערבית, אך השפה המקובלת בבית הספר הייתה צרפתית. למדתי בבית הספר התיכון "בלמפירס", תיכון מעורב של צרפתים, יהודים ומוסלמים. חבריי לשכונה למדו איתי בבית ספר, היו לי חברות נוצריות, יהודיות, צרפתיות ומוסלמיות. משום שהיינו גרים בשכנות לנוצרים ומוסלמים, התעניינתי בילדותי בחגי הנוצרים והמוסלמים כמו חג המולד. הייתי חשופה למנהיגים שלהם ומתנות שקיבלו והעניקו, ותמיד רציתי לחגוג כמוהם. המשחקים ששיחקנו עם כל הילדים היו לרוב בובות, קלאס, חבל ומשחקי כדור.

העלייה לארץ ישראל

הראשון שעלה לארץ היה אחי הגדול בשנת 1963. הוא עלה לבדו ובעקבותיו עלינו לארץ כל משפחתי: הוריי, אחיותיי וכל משפחתו של בעלי בשנת 1967.

בשנת 1967 פרצה בארץ ישראל מלחמת ששת הימים. במרוקו המצב היה מאוד לחוץ, הייתה אנטישמיות. משום כך התגוררנו בשכונה בה היו הרבה יהודים, אסור היה לנו לצאת מהבתים. היה מאוד מפחיד, נאלצנו להתחבא בבתים של שכנים מוסלמים, היו פרעות ומהומות.

אחי היה צנחן וגייסו אותו למלחמת ששת הימים. המחשבה על אחי והפחד שהיה בארץ לבד במלחמה גרם לנו לעלות ארצה במהירות ובנסיון לשמור ולגונן עליו. בזמן העלייה לארץ אני כבר נישאתי, נולדה לי בת וטסנו ממרוקו כולנו יחדיו לצרפת – משפחתי ומשפחתו של בעלי. במשך שישה חודשים שהינו בצרפת כולנו יחדיו בדירה קטנה בפריז ,היינו כעשר נפשות. משם טסנו לארץ ועשינו "עלייה".

עם סיום מלחמת ששת הימים הגענו למדינה לאחר מלחמה. התחושה הייתה גאווה גדולה במדינה על ההישגים של המלחמה הרגשנו את זה ברחובות את השמחה והגאווה בעם היהודי.

התאקלמות והחיים בארץ ישראל

כשעלינו לארץ גרנו בירושלים במשך חמש שנים. לאחר מכן עברנו להתגורר בנתניה כי אחיו של בעלי ובעלי הקימו מסעדה. הציעו גם לאחי לעבוד במסעדה והיה מאוד קשה בתקופה זו מבחינה כלכלית, בקושי הסתדרנו.

בזמן העלייה לארץ גרתי בירושלים, שם הלכתי לחפש עבודה בלשכת העבודה ולא ידעתי עברית כלל. הפקידה בלשכת העבודה שאלה אותי שאלות על מנת להבין מה אני יודעת לעשות ושלחה אותי לעבוד בניקיון. בכיתי מאוד ואז הלכתי ללמוד עברית. כשסיימתי ללמוד עברנו לגור בנתניה ואימא שלי הכירה מישהו שעבד בבנק הפועלים. העובד ראיין אותי והתקבלתי לעבודה. שם, בבנק הפועלים עבדתי 30 שנה. עם השנים עליתי בדרגות בבנק ולבסוף ניהלתי מחלקה של "עובר ושב" בבנק ומשם יצאתי לפנסיה.

משפחתי הגרעינית והיכרות עם בעלי

לבעלי קוראים ג'קי יצחק אמסלם,הכרתי אותו במרוקו בעיר פז, הייתי בת 15 כשהכרתי אותו בזמן שליוויתי חברה לבית הספר ובעלי עמד עם האופנוע שלו וחבריו ליד בית ספר. בזמן שנפרדתי מחברה שלי עליתי לאוטובוס לחזור הביתה והוא נסע עם האופנוע אחריי ופגש אותי כאשר ירדתי מהאוטובוס. מאותו זמן לא נפרדו דרכינו. הייתי רק בת 17 שהתחתנו.

כיום יש לנו שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים. את בתי הבכורה אווה, ילדתי בגיל 19 במרוקו בפז, בבית חולים צבאי. בגיל 23, כשהייתי כבר בארץ, נולדה בתי דליה בבית חולים הדסה שבירושלים. בגיל 33 ילדתי את בני הצעיר דניאל בבית חולים לניאדו שבנתניה. לאווה יש שני בנים: תום וסאן ונכדה אחת. לדליה יש ארבעה ילדים: ליז, מאי, ,זיו ואורי וחמישה נכדים. לדניאל שני ילדים: שירה ורוי.

יציאה לגמלאות וחוויותיי היום

התחביב העיקרי שלי הוא לראות את הנכדים שלי, חיי המשפחה הם החוויה הכי גדולה שלי, החופש והמנוחה שלי לאחר 30 שנות עבודה בבנק.

המסר שלי לדור הצעיר הוא שכל אדם צעיר לא יוותר על החלומות שלו. יש להילחם על החלומות והרצונות שלנו, לא לוותר, לעבוד קשה ולהשיג מה שאנחנו רוצים. כי אין דבר העומד בפני הרצון!

הזוית האישית

רוי הנכד המתעד:  העבודה עם סבתא נעשתה במספר דרכי התקשרות. המפגשים העיקריים נעשו בארוחות ימי שישי אצל סבתא, ראיינתי אותה אחרי ארוחת הערב. בנוסף, שאלתי שאלות בוואצאפ, בשיחות וידאו וכן יצאנו לבית קפה. לסבתא יש חוויות רבות מהילדות והעלייה שלה ואני מאוד שמחתי להיחשף ולדעת מה היא עברה וכמה היא מתרגשת לספר זאת שוב. סבתא מאוד התרגשה שהתעניינתי בה ובסיפור שלה. בעקבות כתיבת התיעוד למדתי להכיר את הסיפור והילדות של סבתא ואני שמח שאני יודע עליה יותר.

סבתא דינה: רוי פנה אליי שהוא רוצה להכין תיעוד מטעם בית הספר על סיפורי האישי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. מאוד התרגשתי שהוא בחר בי, הוא התקשר הרבה ושאל שאלות, גם בשיחות וואטסאפ התכתבנו ושלחתי לו תמונות, נפגשנו מספר פעמים כדי שאספר לו את הסיפור. דיברנו גם בבית שלי ובהזדמנות סיפרתי למשפחה את סיפורי שוב.