מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה ריס ואני משתתפת עם סבתי מיכל, בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בראשית ברחובות.

סבתא מיכל מספרת:

הסיפור שלי מתחיל עוד בבית הוריי, ילידי הארץ שהיו בעצמם ציונים בכל נימי נפשם: אנשי עמל ומעשה, עובדי אדמה, לוחמים ומתיישבים. בסיפור יתוארו פרקי חיי, מילדותי בכפר מרדכי שביישובי עשרת, דרך שנות לימודיי בקיבוץ ובעיר, שירותי הצבאי בחיל המודיעין, נישואיי בזמן מלחמת יום הכיפורים והצטרפותנו לגרעין שהקים את היישוב מעלה אדומים. ישוב במדבר שהפך לעיר משגשגת.

תוכן הסיפור

נולדתי בשנת 1952, בחיפה, להורי – עמוס ואראלה רוזנבלום ז"ל.

אבי נולד וגדל בחיפה ובחר ללמוד חקלאות במקווה ישראל ואחר כך באוניברסיטה העברית. אמי נולדה וגדלה בנהלל ליהודה ובת שבע מרקובסקי ולמדה בבית הספר החקלאי בנהלל. אבי גוייס לפלמ"ח יחד עם חבריו לכיתה ב"מקווה ישראל" בהיותו בן 17. התאמן ועבד בקיבוצים אחדים ובכפר יהושע. השתתף בקרבות על ירושלים בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. בהיותו בכפר יהושע הקרוב לנהלל הכיר את אמי (על כך נספר בעל פה) ובקיץ 1945 הם התחתנו כשמלאו לשניהם 22.

הורי המשיכו את מורשת אבותיהם – שהיתה באותם ימים נחלת רבים בארץ: בניין הארץ ופיתוחה. באותן שנים יהודים רבים עלו לארץ כשהמצב הביטחוני והכלכלי היה מאוד קשה. אנשים שחיו בארץ רצו לתרום בכל דרך למדינה שבדרך. לכן הזוג הצעיר אראלה ועמוס החליטו להקים משק חקלאי. החלום שלהם היה להקים מדגרה. זה נראה באותם ימים ממש חלום דמיוני אך למרבית הפלא עם עבודה מאומצת חלומם התגשם.

כשהייתי בת שנה עברו הוריי לגור בכפר מרדכי, מושב שהוקם על ידיי עולים מאנגליה. הוריי בחרו לגור במושב זה כי הבינו שהוא יאפשר להם להקים את המשק. האדמה הייתה שם מאוד פורייה וטובה לגידולים חקלאיים והיה שם גם מספיק מקום לבנות לולים ומדגרה.

בתמונה מיכל עם הוריה בשנות ילדותה המוקדמות בכפר מרדכי

רוב החברים במושב לא היו שומרי שבת. מספר המשפחות הדתיות היה קטן מאוד ולכן בחגים ובשבתות היו נעזרים באנשים חילונים להשלמת המניין כדי שלפחות תהיה תפילה בבית הכנסת בימים אלה. הוריי, שרצו שאחיותיי ואני נלמד בבית ספר דתי, שלחו אותי ללמוד בקיבוץ יבנה. המשמעות של זה הייתה שהיה צריך לקום ולצאת מאוד מוקדם כל בוקר כדי לתפוס את האוטובוס היחיד שנסע בשעות הבוקר לקבוצת יבנה ולהגיע הרבה לפני כל הילדים לכיתה ריקה. בנוסף, לא היו לי חיי חברה כמו לכולם. החברות שלי בכפר למדו בבית ספר אחר ולכן הקשרים ביננו התנתקו, ובקבוצת יבנה הייתי "ילדת חוץ" ולא יכולתי להיפגש עם חברות או להצטרף לפעילויות החברתיות בקיבוץ. לכן את הזמן הפנוי שלי ביליתי בבית ובסביבתו. למשל בגיל שבע בערך היתה לי גינת ירקות קטנה שאימא שלי עזרה לי לזרוע. כל יום כשחזרתי מבית הספר הייתי רצה לגינה ומשקה אותה. כ"כ התרגשתי לקטוף את הצנוניות והמלפפונים שגידלתי.

סבתא מיכל בגן הילדים. כל שבוע תרמנו לקופת קרן קיימת

אהבתי לטייל על הגבעה ע"י ביתנו. זו היתה שמורת טבע אמיתית. היו שם באביב פרחים מקסימים, לפעמים טיפסתי על עץ התות שעמד ע"י הלול, השיר "עגלה עם סוסה" השתלב בחוויות הילדות שלנו. היתה לנו עגלה  ופרד שעזר בעבודות השדה. כשחזרנו מהעבודה במטע או בשדה ישבנו אחיותיי ואני על העגלה.

עגלה עם סוסה יפה ירקוני 1961

היתה תמיד הרבה עבודה. למשל השקיית הפרדס ואח"כ גם את מטע האפרסקים. באביב ובקיץ היינו משקים בעזרת ממטרות. אבי ואני היינו פורשים צינור ארוך ורחב  בין שורות העצים (לרוחב) ואליו היו מחברים צינורות צרים שכל אחד מהם "משך"  שלוש ממטרות שהיו עוברות באופן מאונך. כל 10 מטר בצינור הרחב  היה חיבור של שלוש ממטרות. זו היתה עבודה די קשה שעשינו לקראת ערב.

אחד התפקידים שלי היה לאסוף את הביצים בלול, לנקות אותן, למיין לפי גודל, לספור ולרשום לקראת המשלוח היומי. לא כל כך אהבתי את העבודה במשק אבל הרגשתי שאני חייבת, כי כולם במשפחה עבדו כל הזמן מאוד קשה, והיה ברור שחייבים להושיט עזרה. אימא שלי הייתה קמה כל כך מוקדם ועובדת נורא קשה במשק – במדגרה ובלול, במטעים ובפרדס, וכמובן בבית – בישולים, כביסות ניקיון ועוד ואם לא היינו עוזרות, העבודה פשוט לא היתה נגמרת, לכן כל מי שיכול היה, התגייס לעזור. מדי פעם הייתה מתפרצת מחלה בלול וכולם התגייסו לעבודה כדי לבלום את המחלה ולחסן את התרנגולות.

בתמונה: סבתא מיכל ברקע הלולים

התחביב שלי היה מוזיקה, אהבתי לשיר ולמדתי לנגן על חלילית ועל פסנתר. אחיותי קינאו בי שאני זכיתי ללמוד לנגן. מדי פעם ההורים שלי לקחו אותנו להצגה בתל אביב או ברחובות. למשל מתנת הבת מצווה שלי היתה ההצגה: "גבירתי הנאווה". באותה הצגה אמרו לנו בסוף להישאר לשבת כדי לאפשר לנשיא המדינה לצאת ראשון. אני נורא התרגשתי כשנודע לי שנשיא המדינה זלמן שזר  נמצא איתנו באולם!

בתמונה סבתא מיכל בת 15 בערך

לא נרחיב על לימודי התיכון ונעבור לשירותי הצבאי.

שירתי בחיל המודיעין ביחידה שאסור היה לי לגלות עליה כלום לאף אחד. זה היה תפקיד סודי ביותר עם אחריות גדולה. ובתפקיד שלי – שהיום כבר מותר לגלות, הייתי צריכה לזהות סוללות טילים שהיו במצרים ואיימו על חיל האויר שלנו.

שירתי בסיני לשם היינו מגיעים בהסעה של הצבא. באחת הנסיעות, אני וסבא עלינו על אותה הסעה. אנחנו הכרנו גם לפני. סבא גדל ברחובות. הוריו הכירו את הוריי ואנחנו הזמנו אותו לעזור לנו במשק לפעמים בקיץ. סבא שמח לבוא אלינו. הוא נהנה להיות מושבניק כמה ימים בקיץ וגם נהנה להכיר את בת שבע שלומית ואותי !!.

בהמשך, כשלמדתי ברחובות, סבתא חסידה הזמינה אותי לארוחות צהריים בימים שבהם למדתי עד מאוד מאוחר, אבל לא היינו חברים רשמיים. מאז אותה נסיעה לסיני, חידשנו את הקשר והתחלנו להיות חברים. אחרי כשלוש שנים סבא ואני החלטנו להתחתן. כבר קבענו תאריך לחתונה, הכל היה מוכן ומאורגן ובערב יום הכיפורים שמענו שאנשים התחילו לקבל כבר את ההזמנות לחתונה.

אני נורא התרגשתי. החתונה הייתה אמורה להיות למחרת שמחת תורה ב – 22 באוקטובר 1973. אבל, מלחמת יום כיפור שינתה את התכניות. סבא אלי גוייס בבוקר יום כיפור. הוא רץ מהר מבית הכנסת הביתה. התארגן ויצא למקום האיסוף. הוא נשלח לסיני ולחם נגד מטוסי האוייב. הוא היה מפקד פלגה בחיל תותחני הנ"מ. הוא הגן מפני התקפות מטוסים מצריים על כל אזור "גשר הגלילים". הגשר הזה היה מאד חשוב כיוון שהוא איפשר לחיילים שלנו לעבור לצד השני של תעלת סואץ.

אלו היו ימים מתוחים מאוד ומלאי דאגה. ככל שעברו הימים התברר שלא תהיה ברירה אלא לדחות את החתונה. התחתנו חודש וחצי אחרי התאריך. סבא חזר לסיני שבוע אחרי החתונה. הוא חזר לתנאי המדבר וזה היה ממש קשה. כל זמן שלא נחתם הסכם עם המצרים על שביתת נשק לא שחררו את החיילים.

אחרי המלחמה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. למדתי עבודה סוציאלית וסבא למד כימיה. בגלל שהוא היה מגויס למלחמה, הוא הפסיד חצי שנה לימודים. אבל הוא למד בחריצות רבה והשלים את כל החומר.

מקימים יישוב חדש – מעלה אדומים

באחד הימים חבר של סבא אלי באוניברסיטה סיפר לו שיש התארגנות להקמת יישוב חדש שייקרא "מעלה אדומים" מזרחית לירושלים בדרך ליריחו. כמובן שמאד רצינו להצטרף לגרעין אך היינו באמצע הלימודים וקיוינו שנוכל לסיים אותם בציונים טובים אחרי כל שנת המלחמה שעברנו.

נרשמנו לגרעין וחיכינו להתפתחויות.

יום בהיר אחד, במרץ 1974 הודיעו לנו שיש כוונה "להקים התנחלות בלתי חוקית", שזה פשוט להתיישב איפה שרצינו להתיישב בלי לשאול אף אחד. ככה עשו גם אנשים שהיום גרים בעפרה ובקדומים. סבא כמובן התגייס בשמחה למשימה והצטרף למשאית שיצאה לפנות בוקר מירושלים מזרחה. על המשאית העמיסו "ליפט" שזה סוג של מכולה. שמו בליפט הזה כלי עבודה ופשוט נסעו לכיוון יריחו, פתאום עצרה אותם המשטרה ושאלה אותם לאן הם נוסעים. הם הבינו שהשוטרים לא יתנו למשאית להמשיך לנסוע. לקחו את הליפט הזה והעלו אותו לגבעה הקרובה.

השוטרים אמרו להם להתפנות אך החבר'ה כמובן לא צייתו והתחילו לבנות כמה מבנים ולנטוע עצים ואמרו שהליפט הוא המבנה של בית הכנסת. כמה אנשים באמת הגיעו עם ספר תורה. בינתיים הגיעו חיילים. אני כבר הייתי בהריון עם רוני ולכן הגעתי בשעות אחה"צ ומאד נזהרתי. לבסוף הסכמנו להתפנות אחרי שהבטיחו לנו שיעלו את בקשתנו להקים ישוב בדרגים הגבוהים של הממשלה שתפקידם להחליט בנושאים אלו.

להפתעתנו הרבה התקיימה ישיבת ממשלה כעבור זמן לא רב והוחלט להקים אזור תעשיה ו"מחנה עובדים" באזור בו היתה ההתנחלות הבלתי חוקית. כעבור כמה חודשים התחילו לסלול כביש ולהקים את התשתית לישוב. הבתים הראשונים הוסעו על משאיות ענקיות. כל בית נקרא "אשקובית". למעשה אזור התעשיה עדין היה ריק ממבנים. אך הבתים של "העובדים" היו כבר מוכנים. ומי היו העובדים? – אנחנו!!

לנו כמובן לא היה חשוב איך קוראים לנו. אנחנו פשוט רצינו להתיישב שם כדי לבנות ישוב במדבר ואולי אפילו עיר במדבר.שמחנו מאד שהחליטו להקים אזור תעשיה .

בקיץ של אותה שנה נולדה בתנו הבכורה רוני. התלבטנו אם לעבור לישוב, לא ידענו איך נסתדר שם עם תינוקת, איך נוכל לסיים את הלימודים ואיפה נעבוד. ומצד שני לא רצינו להפסיד את ההזדמנות להצטרף לקבוצה החלוצית. ברור שהראש שלנו לא היה בלימודים אלא בתינוקת המתוקה שאך נולדה ובהקמת הישוב. עלינו על הקרקע בנר שביעי של חנוכה בדצמבר 1975.

קיבלנו אשקובית כמו כל משפחה קטנה שהגיעה להתיישב. משפחות יותר גדולות קיבלו שתי אשקוביות. האשקובית כללה חדר אחד ובו מטבחון ושירותים, ובו הצלחנו להכניס בצפיפות רק את הדברים ההכרחיים; מקרר, תנור, כיריים, מיטה נפתחת, ארון, שולחן מתקפל ושני כיסאות .

היתה לנו הרגשה שעשינו דבר ענק, התישבנו במקום שאף אחד עוד לא גר שם אף פעם, שיש בו נוף קדומים של המדבר ומרחוק ממערב לנו – ירושלים. היינו קבוצה של 18 משפחות ו- 5 רווקים.

החלום היה שהמקום יהפוך לעיר במדבר, לא ישוב קטן אלא מקום עם נוכחות שלא יתפנה בעתיד. בתור זוג צעיר נבנה את עצמנו ונבנה בית במדבר. לסבא שלמד כימיה היה חלום להקים מפעל תעשייתי וכל הזמן התלבט איזה מפעל ומה לייצר בו. לבסוף, הוא הקים את המפעל הראשון באזור התעשיה, הוא שכר חדר אחד גדול במבנה הראשון שהקימו ובו התחיל לייצר את החומר שפיתח בתואר השני: חומר משפר אפיה שהשתמשו בו במאפיות לשיפור איכות הלחם. עם השנים, המפעל גדל והתפתח וחלק מהעובדים היה אנשים שגרו בישוב.

בינתיים בישוב שהיה נקרא: "הישוב הזמני" היתה אווירה חברתית מאוד טובה, האנשים הפכו לחברים קרובים ועזרו זה לזה המשפחה שלנו התחילה להתרחב. נולדו גם נועה ויזהר. סבא עבד מאוד קשה במפעל, אני עבדתי בעיריית ירושלים כעו"סית. הדרך לירושלים עברה דרך הכפר הערבי אל עזריה. באותם ימים לא סבלנו מבעיות בטחוניות. להפך- היו לנו יחסים טובים. קנינו אצלם ירקות ופירות, רהיטים ובגדים. כשבנינו את העיר מעלה אדומים הם מכרו לבנאים את חומרי הבניין ועבדו בכל עבודות הבניה.

עברנו לביתנו החדש שבנינו בעיר בשנת 1984 בחודש תשרי תשמ"ד.

בתמונה מפה של היישוב מעלה אדומים משנת 1988

העיר היתה ממש צעירה. כל צעד שעשינו בעיר החדשה היה מרגש. זו היתה אחת הערים היחידות בארץ שתכננו אותה מההתחלה. זו עיר שזוכה בהמון מחמאות על התחומים השונים בהם היא מצטיינת – חינוך, בריאות, איכות הסביבה, מעורבות חברתית של התושבים ובעיקר הטיפוח של הצמחיה והיופי!

כיום חיים בעיר 43,000 תושבים.

סרטון ביוטיוב מהארכיון של מעלה אדומים – מבצע חורשה ומגדל – ההתנחלות במעלה אדומים

סרטון זה הוא אחד מתוך קבוצת סרטונים שצולמו על ידי הטלוויזיה הישראלית, הסרטון הוא חלק מן הארכיון האינטרנטי של עיריית מעלה אדומים.

מידע רב ומעניין נוסף על ראשית מעלה אדומים ועל התפתחותה נמצא בארכיון האינטרנטי של מעלה אדומים.

המיסדים מאת אבנר פרץ (ממייסדי העיר מעלה אדומים)

הֵם חוֹלְפִים עַל פָּנֶיךָ בָּעִיר וּבְלִבָּם גַּאֲוָה מְסֻתֶּרֶת / עוֹצְרִים מוּל פִּגּוּם שֶׁל בִּנְיָן, עֵינֵיהֶם מְלַטְּפות בְּחִבָּה כָּל גִּנָּה חֲדָשָׁה, מִדְרָכָה, אוֹ אֲפִלּוּ צַנֶּרֶת / וְאַתָּה מִתְפַּלֵּא: מִי מִתְפָּעֵל עוֹד הַיּוֹם מִסְּתָם בַּיִת, גִּנָּה, מִדְרָכָה אוֹ אֲפִלּוּ כִּכָּר מְהֻדֶּרֶת? / אַל תִּתְמַהּ יְדִידִי, אֵלּוּ הֵם הַמְיַסְּדִים, בִּשְׁבִילָם כָּל הָעִיר שֶצָּמְחָה כֹּה מַהֵר הִנָּהּ פֶּלֶא. / הֵם בַּסֶּתֶר עֲדַיִין צוֹבְטִים אֶת עַצְמָם, לוֹחֲשִׁים: "מִין נִסִּים שֶׁכָּאֵלֶּה! / רַק תְּמוֹל עוֹד הָיִינוּ קֹמֶץ דַּל בַּמִּדְבָּר וְעַכְשָׁיו הֵן הָעַיִן לֹא תֵּלֶא / לִגְמֹעַ מַרְאוֹת שֶׁל הָעִיר הַנִּבְנֵית וּגְדֵלָה וְצוֹמַחַת לְפֶלֶא!" / וְאַתָּה יְדִידִי, אַל תִּתְמַהּ, אַל תִּלְעַג, דַּע, סוֹד כֹּחָהּ שֶׁל הָעִיר הוּא בְּאֵלֶּה / לא בֵּטוֹן הוּא כֹּחָהּ, לֹא בַּרְזֵל, לֹא פְּלָדָה – רַק חָזוֹן יְאַגְדֶנָּהּ כְּמוֹ דֶּבֶק / וּמִי שֶׁשִּׁקַּע חֲזוֹנוֹ בַּיְּסוֹדוֹת – חָסִין בִּנְיָנוֹ מוּל כָּל נֶזֶק. אָז בּוֹאוּ רַבּוֹתַי, עִמְדוּ רֶגַע וְנַצְדִּיעַ, הָסִירוּ כּוֹבָעִים, נִשְׁאַג פֹּה וְנָרִיעַ: הֵידָד לַמְּיַסְּדִים וְגַם בְּרָכָה נִלְהֶבֶת לָעַקְשָׁנִים אֲשֶׁר הֶחְלִיטוּ פֹּה לָשֶׁבֶת וּבְתָו-שִׁין-לָמֵד-וָו הִצִּיתוּ הַשַּׁלְהֶבֶת!

בסיכומו של דבר, אפשר היום להסתכל במבט לאחור על 70 שנות חיי ולראות את  הקשר למורשת שקיבלתי מהוריי החלוצים שהמשיכו את דרכם של הוריהם החלוצים… הדגש היה על שמירת המסורת היהודית כשמצוות יישוב הארץ היתה בראש סדר העדיפות.

הזוית האישית

אלה הנכדה: סבתא היקרה, היתה לי חוויה נהדרת לעבוד איתך ולשמוע את הסיפור שלך. למדתי הרבה ממך ועליך. נהנתי להקשיב לסיפור שלך. אני מאחלת לך שהסיפור שלך ישפיע על אנשים כמו שהוא השפיע אלי. אוהבת המון אלה!

סבתא מיכל: אלה נכדתי האהובה, עברנו חוויה נעימה ביחד בזכות התכנית המיוחדת – "הקשר הרב דורי" כחלק מפעילות שנת בת מצווה. על כך תודה לכל מי שטרח ובמיוחד למורה המסורה ספיר אלבז שהובילה וליוותה כל אחד באופן אישי.

אני מאחלת לך – אלה יקרה – שתזכי להמשיך לשמוע עוד את סיפורי משפחה ותוך כדי תתחברי לשורשים של משפחתנו שמתחברים לשורשי העם היהודי.