מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר אורן (במקור אוזן). נולדתי בטוניס שבטוניסיה ב-2  לחודש פברואר 1943, בזמן שהנאצים שלטו בטוניס, להורי יוסף ואליז אוזן.

מקורם של אבות אבותי הוא מהאי ג'רבה שבדרום טוניסיה. על פי  המקורות, היהודים מהאי הזה, הגיעו לשם לאחר חורבן בית ראשון, ולא רצו לחזור לארץ ישראל כאשר הוקם בית המקדש השני,  כי האמינו לנבואה שאמרה שהבית ייחרב שנית, לכן אין טעם לנטוש את המקום שבו חיו בשלווה.

הורי התחתנו בשנת 1930, ואני הילד השישי. אחרי נולדו עוד אח ואחות היינו שמונה ילדים,  אבל 2 בנות גדולות ממני, נפטרו בגיל צעיר ונשארנו שישה.

עוד ברווקותו, אבי דגל ברעיון לעלות לפלסטינה. הוא ניסה פעמיים להגיע לארץ דרך מלטה וסרדיניה, והוריו מנעו ממנו. כשעמד להתחתן עם אימי, היא הורידה אותו מרעיון זה.

בסופו של דבר, בשנת 1953 אבי נפטר משטף דם במוח, בטוניס בגיל צעיר (42), ולא זכה לעלות לארץ. אימי נשארה אלמנה עם 6 ילדים, כאשר הבת הגדולה הייתה מאורסת והיו הרבה הוצאות לקראת חתונתה.

ניסינו להעביר את עצמותיו לארץ, אך לא הצלחנו.

בילדותי לא הייתי בגן משום שאבא דגל בדעה שבנים לומדים תורה עד גיל בית ספר. לכן בגיל 4 הלכתי ל"חדר" ולמדתי לקרוא ובהמשך – להתפלל, כך שבגיל 5 ידעתי לקרוא בסידור. כמובן לא רק אני גם אחיי עברו את אותו תהליך וכך בכל הקהילה המסורתית.

היהודים בטוניס הבירה התגוררו בשכנות טובה עם כל העמים האחרים, היו כמובן המוסלמים המקומיים (דרך אגב, הם לא אהבו להיקרא  ערבים, בטענה שהם לא שייכים לחצי האי הערבי אלא למגרב), היו גם איטלקים בעיקר מסיציליה, וכמובן הצרפתים שבעצם שלטו שם כמדינת חסות. היהודים התגוררו בשני אזורים, כמו בתל אביב, אזור הילידים העתיקים שגרו בבתים מאוד ישנים (מזמן הטורקים), והשאר היו מפוזרים בכל העיר. אלה שגרו באזור הישן נחשבו נחותים, אבל למרות זאת חלקם הצליחו להיות רופאים מהנדסים, ויתר המקצועות החופשיים.

בשנת 1930, הצרפתים החליטו להרוס את כל הרובע הישן, שכנראה מט לנפול ובנו שלושה מבנים חדשים ומודרניים שרובם היה מאוכלס ביהודים.

בשל מספרם הרב של היהודים שגרו שם, המקום נחשב לרובע היהודים. היו שם מכל הדתות האחרות, אבל הרבה בתי כנסת, ביניהם בית כנסת מהודר וגדול מאוד עם עמודי שיש. היו שם בערך עשרה היכלי ספרי תורה מלאים ותיבה מהודרת מאוד. בצמוד אליו היה בית כנסת יותר קטן שכינו אותו בית הכנסת הקטן כי למהודר יותר קראו "בית הכנסת הגדול".

באותו האזור היה גם מסגד כי המוסלמים גרו בצמוד ליהודים, אבל לא היו שום בעיות בין היהודים והמוסלמים, הם חיו בצוותא כחברים. ברובע זה היו בתי קפה משותפים, לא היה מצב של יהודים לחוד ומוסלמים לחוד, חיינו בשותפות. היו שם  שתי רחבות גדולות עליהן שיחקנו כדורגל באין מפריע, כל הנוער בילה שם. היו מועדוני נוער יהודיים של "ביתר", של "גורדוניה" (כך קראו כנראה למועדוני ה"שומר הצעיר"), היה מועדון שנקרא בעגה היהודית ערבית "לסח" כאשר הכוונה הייתה לארגון "הצח" שלא הרבה אנשים שמעו עליו.

עם הזמן הצעירים של שנות ה-30 וה-40 התחילו לעבור לאזורים היותר חדשים.

אנחנו גרנו לא רחוק מהרובע הזה אבל ברחוב מאוד צר כמו שרואים בירושלים, רוחב הכביש הספיק למעבר של מכונית אחת בלבד, בכיוון אחד.

ברובע היהודים שקראו לו "חפשיה" היה בית ספר בו למדנו עד כיתה ו', בבית ספר למדו רק יהודים, כי אחזקתו הייתה ע"י חברת  "כל "ישראל חברים". קראו לזה אליאנס הישראלית (alliance),אבל כל אחד יכול היה לבוא ללמוד שם. בכיתתי היה תלמיד איטלקי שאינו יהודי.

הלימודים היו בצרפתית לפי תכנית לימודים של משרד החינוך הצרפתי, כמו בכל ארץ שנשלטה על ידי צרפת. הייחודיות של בית ספרי הייתה שלמדנו החל מכיתה א' תורה, שהייתה מסופרת בעל פה, בערבית, ע"י רב של לא ידע צרפתית, כך למדתי את התורה עד ספר יהושוע, וזאת עד כיתה ד'. מכיתה ד' התחלנו ללמוד גם עברית. הלימודים  בבית הספר היו מפוצלים, התחלנו ב 7:30 עד 11:30,  ומ 13:30 עד 16:30. בהפסקה הגדולה הוגשה ארוחת צהרים לרוב התלמידים. תלמידים במצב כלכלי גבוה, הלכו לאכול בבית. כמובן שכל ההוצאות מומנו ע"י "כל ישראל חברים". לאחר הארוחה נתנו לנו 15 דקות להתפרק ולאחר מכן התכנסנו למנוחה בפרוזדורים המקורים  של הבית ספר.  בשעה 13:25 חזרנו לכיתות להמשך הלימודים עד 16:30. בעיר טוניס היו 2 בתי ספר של אליאנס הישראלית בית הספר השני היה באזור היותר חדש. שם למדו מכיתה א' עד הבגרות.

שיטת הלימוד הייתה כזאת: 5 שנות לימוד יסודי שבסיומן היו 2 בחינות לסיום הלימודים, אחת לקבלת תעודת גמר יסודי, שלא אפשרה להמשיך את הלימודים ללימודי התיכון, אלא לבית ספר מקצועי. בבחינה הזו, שנערכה במשך יום שלם מ 8 בבוקר ועד 4 אחר הצהרים, נבחנו ברוב המקצועות שנלמדו במשך השנים, כולל ציור, דקלום, שירה, חשבון בעל פה וכו… את התשובה של היום הארוך הזה קיבלנו כשעה לאחר הסיום.

הבחינה השנייה קבעה את היכולת לעבור לתיכון ולאיזה רמה של תיכון. הבחינה הורכבה מ- 4 מקצועות: הכתבה, דקדוק, סיכום מסיפור שהבוחן קרא לנו בכיתה וחשבון.

התשובה לבחינה הזו התקבלה  אחרי כמה ימים בפרסום בעיתון לפי הערים. הרשימה הייתה מסודרת לפי גובה ההצלחה. הסתבר שהצלחתי והגעתי למקום השביעי מכל התלמידים שנבחנו בעירי, ונבחנו כ-400 תלמידים. הבאתי גאווה  גדולה לבית ספרי שהיה בית ספר ליהודים של האזור הנחשב חלש (סטיגמה לא נכונה). מהאזור הזה היו בכירים בבנקים, יצאו משם גם עורכי דין ורופאים.

עקב מיקומי הגבוה, זכיתי אוטומטית בסטיפנדיה (מילגה) וזה אפשר לי ללמוד בתיכון  (LYCEE CARNOT) הכי יוקרתי, אבל אימי לא הסכימה שאלמד שם כי למדו בשבת. היא טענה שאבא לא היה רוצה שאלמד בשבת. לכן, למדתי בבית הספר היהודי השני שהיה מרוחק מביתי כ -20 דקות הליכה. שם המשכתי ללמוד עד אמצע כיתה ח', ואז עלינו ארצה.

בשנת 1956, כשהטוניסאים קיבלו את עצמאותם, נחקק חוק המחייב גיוס לצבא לכל הנתינים, וכמובן גם היהודים, ואז הלחץ לעלות לארץ מצד אחיי הגדולים גדל ואימי נעתרה.

רעיון העלייה לארץ היה כל הזמן בבית, ואימא חיכתה עד חתונתה של אחותי,  שהתחתנה בשנת 1956.

אימא נרשמה בסוכנות היהודית, שם עברנו ראיון עם נציג הסוכנות (שהיה ישראלי).

בראיון היינו כולנו, ונציג הסוכנות הציע לאימא לקחת 2 ילדים לעליית הנוער, כדי להקל על הפרנסה בארץ. אימא אמרה לנציג "קח את כולנו יחד או תשאיר אותנו". הוא ראה את נחישותה של אימא והסכים להעלות אותנו, כמובן לאחר בדיקות רפואיות.

נקבע לנו תאריך יציאה מטוניס 7/11/56, אך עקב פריצת מלחמת סיני, נסגרו שערי היציאה מטוניס. סגירת השערים לעלייה הייתה זמנית, כפי שהבטיח וקיים נשיא טוניסיה דה אז, חביב בורגיבה, ולאחר כמה שבועות נפתחה היציאה.

סוף סוף קיבלנו את אישור העלייה וב-5 לחודש פברואר 1957 הפלגנו למרסיי למחנה המעבר.

במחנה המעבר ישבנו מ-6 לפברואר עד 20 לאפריל. במחנה המעבר ניתנו לנו כל הארוחות, לא בחדר אוכל אלא בכלים שסיפקו לנו במחנה. האוכל לא כל כך התאים לטעמנו, אימא ניפתה את מה שאכיל: בשר, קטניות, טונה, זיתים ועוד, וקנתה דברים נוספים מהכפר שהיה בקרבת מקום. היא בישלה בעצמה מחדש אטריות ואפילו קוסקוס, וכך עברנו את התקופה שם. מנהל האחזקה במחנה, היה קרוב שלנו והעסיק אותנו בעבודה שתמורתה קיבלנו חפיסות סיגריות צרפתיות וקוביות סבון כביסה. אחי הגדול עבד כפקיד אצל מנהל האחזקה, האח השני עבד כעוזר חשמלאי במחנה (הוא התחיל ללמוד חשמלאות רכב בבית ספר "אורט" בטוניס), ואני עבדתי בשטיפת המקלחות שהיו שם ובתי השימוש. מהעבודה הזו צברנו הרבה סיגריות (אחי הגדול עישן) וסבונים שלקחנו אתנו לארץ.

ב 20 לחודש אפריל הפלגנו לארץ,  זה היה היום הראשון של חול המועד פסח (את ליל הסדר עברנו במחנה עם קרובי המשפחה). ההפלגה נמשכה 5 ימים. האונייה הייתה מלאה רק בעולים: היו מגירוש מצרים, מפולין ומצפון אפריקה. המיון לפיזור העולים נעשה באנייה, ולפי בקשתנו הופנינו לבאר שבע.

לבאר שבע הגענו ביום חמישי בערב (בשעה 8 בערך). עובדי הסוכנות היו בביתם אך התורן שהיה מיקם אותנו (2 משפחות היינו, 10 נפשות) במחסן של הסוכנות ולמחרת הגיעו נציגי הסוכנות עם שתי עגלות רתומות לחמור. ציידו אותנו בשולחן, 2 שרפרפים, כלי אוכל ראשוניים, פתיליית נפט, והובילו אותנו לביתנו החדש, בשכונה שכולה עולים מאותה תקופה. השכונה נקראה שכונה ה'. בתחילה הייתה בעיה של תקשורת עם עולי פולין, בגלל השפה, ובסופו של דבר השכונה הייתה הכי מלוכדת עד היום. השכונה הייתה באמצע הבנייה, ללא מים זורמים, היה רק ברז מים מרכזי, ללא חשמל, ובכל זאת שמחנו ולא הרגשנו אכזבה או מצוקה, כי אנחנו בארץ ישראל.

אחי הגדול מקס התחיל לעבוד אחרי כמה ימים, במפעל לייצור מרצפות. העבודה הייתה קשה, אך הוא לא התלונן. אחי השני דני, מצא עבודה אצל חשמלאי רכב והתחיל גם הוא לעבוד, אחי יעקב ואחותי חיה התחילו ללמוד בבית ספר יסודי, ואני הייתי בבעיה בגלל גילי. הייתי בן 14 ולא יכולתי להשתבץ בתיכון ולא ביסודי. אך אחרי בערך שבועיים הגיע לשכונה אדם בשם חיים, שעבר בין הבתים של דוברי צרפתית והציע לאימי ולי אפשרות לעבור למוסד של עליית הנוער, שם אוכל לשפר את ידיעתי בעברית ואחר כך אוכל לעבור לבית ספר תיכון.

במוסד היו נערים מגיל 14 עד גיל 16, לרובם הייתה השכלה עד כיתה ה', חלק אפילו פחות. היינו מעורבים, היו נערים ונערות מפולין, הרבה נערים ונערות ממרוקו וכמה מטוניס ואפילו נערה אחת מתימן, ותיקה, יחסית לכולנו, וכנראה שלא בילתה בבית ספר הרבה שנים, כי לא ידעה את לוח הכפל. התיידדנו ולימדתי אותה את הלוח.

מהמוסד עברתי לבית ספר מקצועי של "רשת עמל" והמקצוע היחידי שם היה מסגרות. לא עברתי לתיכון עיוני משום ששכר הלימוד היה גבוה מאוד ולמשפחה לא הייתה אפשרות לשלם. לעומת זאת ב"עמל", שאליו נשלחתי, שכר הלימוד היה רק 70 לירות. אבל גם את זה לא היה קל לאמי לשלם. על שכר הלימוד, נוספו הוצאות על ספרים מחברות וכו'…כך שזה לא היה קל לאמי האלמנה. סיימתי את הלימודים בהצלחה בשנת  1961 ואז צריך להתגייס. אחר הבדיקות בלשכת הגיוס שלחו לי משם שיתכן ואני מתאים לקורס טיס. מה שאני הייתי צריך לעשות זה להסכים להתנדב לקורס. כמובן שזה החמיא לי מאוד וגרם גאווה גם לאמי ולאחי וכולם הסכימו וראו בזאת אקט ציוני מאוד.

ב-25 לחודש אוקטובר 1961, גויסתי ולאחר כל המבדקים התקבלתי לקורס טיס. לא שרדתי את כל הקורס והודחתי לאחר 6  חודשים. משם הועברתי לסיירת שריון של חטיבה 7. הוצע לי לגשת לקורס קצינים ולא רציתי. הסברתי את המצב הכלכלי בבית שחייב חופשות מיוחדות לעבודה, כדי לסייע בכלכלת המשפחה, וצה"ל לא ראה לנכון לתגמל את אימא.

לאחר סיום השרות התקבלתי לעבודה ב"מפעלי ים המלח " כמסגר. הנסיעה לשם  הייתה בשעה חמש וחצי בבוקר והגעתי הביתה בחזרה בחמש אחר הצהריים. אני אהבתי מאוד לרקוד ריקודי עם ותחביב זה קצת מילא לי את הערבים. בשלב מסוים מנהל מחלקת החינוך של באר שבע החליט להקים להקת מחול ייצוגית ואני התקבלתי ללהקה. במקביל הוקם תיאטרון עירוני שקיים עד היום ובהצלחה, שמו של מנהל מחלקת החינוך דאז הוא זכריה לירז ז"ל.

לאחר כשנה וחצי, מנהלת הלהקה שהייתה גם הכוריאוגרפית (זמרת ורקדנית להקת ענבל), התפטרה מטעמים אישיים ומצאתי את עצמי באפס מעש בערב. בדיוק אז פורסם על פתיחת קורס הנדסאים-ערב, וזה פתר לי את התעסוקה בערבים, למדנו 3 פעמים בשבוע א' ג' ה' כך שנשאר מעט פנאי לדברים אחרים. היות ולא הייתה לי תעודת בגרות ולא יב' כיתות אלא יא' חויבתי בשנת הכנה.  בשנת המכינה 1967 גויסתי למלחמת ששת הימים, זה גרם להפסד ימי לימוד כך שזה חייב אותי ליותר מאמצים להשיג את החומר. בשנת 1968 גויסתי למילואים למשך 48 ימים באזור תעלת סואץ, למלחמת ההתשה, לכן עשיתי הפסקה של שנתיים בלימודים וחזרתי לזה רק בשנה השלישית. סיימתי את הקורס בהצלחה, קיבלתי תעודת הנדסאי, דבר שהביא לקידומי בעבודה ב"ים המלח" שם עבדתי 35 שנים דבר שהעניק לי פנסיה מלאה.

יצאתי לגמלאות בגיל 55 וזאת, בגלל חוזה העבודה עם מפעלי ים המלח, שחייב כל עובד שעבד 25 שנה והגיע לגיל 58 לצאת לגמלאות. אני בגיל 55 היו כבר 35 שנות ותק וזה הקנה לי 70% לפנסיה, העדפתי לצאת ולותר על 3 שנים נוספות, כי הרגשתי שמיציתי את עצמי, הרגשתי עייפות מסוימת, לקום ב 5 בבוקר התחיל להיות קשה.

בתקופת הלמודים, הייתי, גם אני, כמו רוב הרווקים בגילי, בקבוצת חברים וחברות, ולא חשבתי על חתונה. הלימודים היו מאד חשובים לי. היו לי כמה חברות, עד שמצאתי את מי שחשבתי שמתאימה לי.  כשהתאהבתי, הייתי כבר בסוף הלימודים והרשיתי לעצמי להיות יותר רציני, והחלטתי להתחתן עם בחירת לבי, נחמה, ילידת ירושלים דור רביעי. זה נראה כסגירת מעגל והגשמת רצונו של אבי, "לחיות בירושלים."

בסוף 1972 התחתנו, ובהסכמה דחינו את הרחבת המשפחה. ב-1973 פרצה מלחמת יום כיפור והייתי במלחמה ובהמשך סך של 185 יום. זו הייתה תקופה ארוכה וקשה עבור שנינו.

לאחר המלחמה, החלטנו להתחיל לחשוב על ילדים. נולדו לנו 3 בנים שהיום נשואים עם ילדים. יש לנו 3 נכדות 4 נכדים ונכד נוסף בדרך בע"ש, ואנחנו נשואיים 49 שנים .

בשנת 1978 גיליתי את משחק הברידג'. למדתי והתמדתי לשחק פעם בשבוע, גם נחמה אשתי למדה, אך לא התמידה כמוני, היא המשיכה בהשלמת לימודיה, תואר ראשון, תואר שני, כך שלא היה לה זמן לברידג'. היא שיחקה עם חברה בבית ולא במועדון, עד שיצאה לפנסיה ונכנסה לזה ברצינות.

בשנת 2000 למדתי הוראת ברידג', וזה מעסיק אותי בתקופת הפנסיה. היום אני שחקן ברידג' מנוסה ומתנדב  בהנהלת 2 מועדוני ברידג', בעומר. בנוסף אני מתנדב משנת 2000 ב"עמך" בהוראת ברידג' ווניהולו. עד מגפת הקורונה, שיחקו ניצולי השואה פעמיים בשבוע. לימדתי ניצולי שואה מעל גיל 70, הם התלהבו מאוד, וכמובן גם אני. המקום עם אנשיו היה כמו הבית להם ולי.

הזוית האישית

מאיר: הייתה חוויה מיוחדת להיזכר כדי להנציח את אבי ולמען הדורות הבאים.