מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אילנה, נולדתי בשנת 1947 בבית החולים חדרה, לרחל ורפי ז"ל לבית קלנר ומאז אני מתגוררת עם משפחתי במושבה בבנימינה. כאשר נולדתי קראו לי אילנה ולא שיניתי את השם. בתחילה הוריי רצו לקרוא לי מיכל אבל סבא שלי קרא ספר שלגיבורה בו קראו אילנה והוא שכנע את הוריי לקרוא לי אילנה. שם המשפחה שלי בנעוריי היה קלנר. יש תיעוד של סיפור חייו של אבי באתר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי: רפי קלנר (ז"ל) בוגר בית ספר אשכולות מחזור ג'. עם נשואיי לצאלי זיגמונד שיניתי את שם משפחתי לזיגמונד.

יש לי אחות ושמה מיכל (מיקי). אימי ז"ל, רחל, עבדה כמורה וכמנהלת בבית הספר "העממי" לימים "אשכולות" בבנימינה, שם למדו ולומדים עד היום ילדי ונכדיי, אבי היה חקלאי. אני זוכרת את בית הוריי, את הבית שהיה קטן ונעים, לי ולאחותי היה חדר משותף. הבית עדיין עומד על תילו. יש לי המון זיכרונות ילדות ממשפחתי. אני זוכרת שסבתי הייתה מכינה פשטידת תרד עם מיץ עגבניות בכל יום הולדת. אבא שלי נהג להכין זיתים וכרוב כבוש. ערב ליל הסדר זכור לי במיוחד, משום שכל הדודים ובני הדודים ובני משפחותיהם היו מגיעים לחגוג איתנו. סבא שלי שר את ההגדה באופן מאוד מיוחד, עד היום הצליל מתנגן לי באוזן.

אני זוכרת כילדה במושבה בנימינה חיים של כיף. כילדים בילינו שעות בחוץ, רצנו ושיחקנו. משום שלא היו טלוויזיות ולא היו מחשבים וגם לא טלפונים שיחקנו עם חברים בחוץ. בנינו בתים על העצים או מחבילות של חציר, שיחקנו במשחקי כדור, קלאס וגם חמש אבנים. אני גם זוכרת שרצנו בלי חשש בקיץ על החול החם. היינו נוהגים להיפגש אחר הצהריים בכל פעם בחצר של מי שהוא אחר.

חברי הילדות שלי היו הילדים שגרו בשכנות אלי ובני הכיתה שלי שגרו בבנימינה, חלקם גרים עד היום בבנימינה. למדתי בבית הספר העממי בבנימינה שכיום קוראים לו "אשכולות". בית הספר היה מאוד יפה, זכור לי שבחצר הייתה גינה וגינת ירק. למדנו עברית, דקדוק, תנ"ך, טבע, חשבון, אנגלית,  גאוגרפיה, מלאכה, תזונה ועוד. אהבתי במיוחד את שיעורי הטבע ולא אהבתי את שיעורי ההתעמלות. היחסים עם המורים היו יחסי כבוד, כשמורה היה נכנס לכיתה היינו קמים עד לקבלת מתן רשות לשבת. המורים לא היו חברים שלנו והייתה משמעת שנבעה מכבוד. לא הייתה לנו תלבושת אחידה והעונש הנפוץ היה להוציא מהכיתה ולהביא  את אחד ההורים.

אמא שלי הייתה המורה שלי לטבע, וזכור לי, שיום אחד הפרעתי בשיעור והיא הוציאה אותי החוצה וביקשה שאביא את אחד ההורים. רותי חברתי שגם היא הייתה בת של מורה שאלה את המורה (אמא שלי), אם את רוצה פגישה עם רפי (אבא שלי, הבעל של המורה) למה את "קוראת לו" דרך אילנה, כולם צחקו וחזרתי לכיתה.

בנעורי, בכל יום שישי היינו מתכנסים בבית אפרים למסיבה. ובשבתות היינו יוצאים לטיולים רגליים לקבר הברון בזיכרון יעקב וגם היינו הולכים לקיסריה. אני זוכרת מאוד לטובה את המורה שלימדה אותנו מכיתה ב' ועד כיתה ה', ואני זוכרת את המחנך שלי שהיה מכיתה ו' ועד לכיתה ח'.

אביבה בצעירותה

בבית הספר העממי היה חדר אוכל שהתלמידים בישלו את האוכל. היו ימים שגם אני עבדתי במסעדה. לפעמים אכלתי ארוחת צהריים בבית כי האופציה עבורי הייתה בין האוכל במסעדה לבין האוכל של סבתא שלי. לא היו לנו ממתקים כמו שיש היום. הממתק הנפוץ ביותר היה גלידה או קוביית שוקולד או סוכריה שקרו לה בובה.

הזיכרון הכי נעים שלי מהילדות הוא ההליכה בשבת בבוקר בחורף עם אבא שלי ללקט פטריות. הזיכרון הכי עצוב שלי מהילדות הוא שביום שהייתה לי בת מצווה סבא שלי נפטר ולכן לא חגגו לי בחגיגה גדולה. הוריי החליטו לחגוג לי באופן צנוע והזמנתי רק את חברי הכיתה שלי. לא זכור לי שרבתי עם הוריי, הם תמיד אמרו לי "אי אפשר לריב איתך כי את תמיד מוותרת".

בנעוריי הייתי בתנועת נוער שנקראת "מכבי צעיר". נהגנו להאזין בעיקר למוזיקה ישראלית – אריק איינשטיין ושלום חנוך, האזנו גם למוזיקה אמריקאית ושמענו זמרים כמו: אלביס פרסלי ופול אנקה. לא זכור לי שהערצתי להקה מסוימת. בבית הוריי היה מקובל לשמוע  בעיקר מוזיקה ישראלית.

רקדנו ריקודי עם ובימי שישי בערב רקדנו ריקודים סלונים. בנעוריי, לא הלכנו למסעדות. מקסימום אכלנו פלפל פעם בחודש וגם זה במקרה הטוב. עד כמה שזכור לי, גם אנחנו התנהגנו כמוכם בגיל התבגרות ואפילו היה לי חבר. אני עזרתי המון להוריי ובעיקר לאבי בכל עבודות החקלאות. בתיכון למדתי בתיכון בנימינה. מקצועות הלימוד היו בהתאם לבגרות ולא היו מגמות כולם למדו את אותם מקצועות. אני אהבתי בעיקר את מקצוע – ביולוגיה. וכמו בכל בית ספר, היו מורים טובים יותר וטובים פחות, כאלה  שהתחברנו אליהם וכאלה שהיינו מוותרים על קירבתם.

הזוית האישית

נועם הנכדה: נהניתי מאוד לראיין את סבתא, למדתי דברים חדשים על סבתא כילדה שבכלל לא ידעתי. היה לי מעניין לשמוע מסבתא על ילדותה ועל הקשר העמוק של סבתא למושבה בנימינה. סבתא ואני גרות עד היום בשכנות בבנימינה ואני ממש שמחה שאנחנו גרות כל כך קרוב האחת לשנייה.