מאגר סיפורי מורשת

שמי רות דקל, נולדתי בתאריך 6.3.1953 בארץ ישראל בעיר קריית שמונה, בת שנייה ללאה וחיים שעיבי.

הוריי עלו מתימן, בתימן חיו בכפר שבו לא היה חשמל ולא מים זורמים בבתים. הם היו חוטבים עצים כדי לבשל ולחמם את ביתם ושואבים מים מהבארות למען שתייתם. בתימן חיתנו את הבנות בגיל מאוד צעיר מהסיבה שלא רצו 'לערבב' כפרים אחרים עם אותו כפר. את אמי (לאה) חיתנו כשהייתה בת 12 בניגוד לרצונה עם בן דודה אשר גדול ממנה ב-15 שנה. מצב זה השפיע עליה כל חייה.

בשנת 1949 קיבלו יהודי תימן אישור לצאת מתימן ולעלות לישראל אך היה איסור לקחת את רכושם (משק, פרנסה). עלייתם נקראת "מרבד הקסמים" (וכן "על כנפי נשרים"). הוריי עלו לארץ עם בגד על גופם, חסרי כל וללא פרוטה. כאשר הגיעו הלכו למחנה עולים ומשם פיזרו אותם לעיר קריית שמונה. מהרגע שבאו בלי כל, אמי לקחה את המושכות ודבקה במוסר העבודה תוך כדי ההבנה שבשביל לשרוד ולהתקדם תהיה מוכנה לעשות כל עבודה ואת אותו המוסר העבירה לילדיה.

בגיל 15 נולד בנה הבכור של אמי (נתן) ולידתו העניקה לה את נקודת האור בחיים, להעניק אהבה לבנה. אני לוקחת את אמי כמודל לחיקוי משום שהייתה אישה חכמה, בעלת תובנת חיים עם בקיאות בהרבה תחומים (ידע רחב), גם אם לא בהכרח השכילה פורמלית.

כשהייתי בת 3, משפחתי ואני עברנו לנתניה. למדתי בבית ספר "שחל" והייתי תלמידה מצטיינת. בבית הספר לא הייתה תלבושת אחידה והכללים היו שונים ממה שנהוג כיום, היה לנו חדר אוכל שכל הילדים אהבו לאכול בו. את כל שעות הפנאי שלי ושל חבריי העברנו במשחקים חברתיים מחוץ לבית, כגון שבע אבנים, קלאס, משחקי כדור, תופסת ועוד.. . בתקופת ילדותי לא היו מכשירי קשר דיגיטליים ובשלב זה גם לא היו טלפונים קווים בבתים.

אחרי התיכון למדתי הוראה בסמינר תלפיות בתל אביב ולימודים אלה נמשכו שנתיים. בגמר קיבלתי תעודת הוראה. מספר שנים לאחר מכן החלפתי את עבודתי (הסבת מקצוע) והתחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות. במקצוע זה אני עובדת עד היום. בתקופת המילניום האווירה הייתה מפוחדת ולחוצה. היות ובמקצוע זה עבדנו במחשב, אישית גם אני פחדתי וחששתי שב- 1.1 כל מה שעבדתי עליו ימחק, כמו שחששו בכל העולם. בדיעבד אני צוחקת על עצמי בכך שהאמנתי לדברים אלו.

כשהייתי בת 16 למדתי בתיכון בר אילן במגמה ספרותית. בתקופה זו המליצו לנו ללכת לראות הצגה בתיאטרון "הקמצן" של מולייר. המליצו לנו ללכת להצגה זו משום שזו הייתה חלק מהחומר לבגרות. בהצגה פגשתי את רמי דקל כשהיה בן 18. פיתחנו את הקשר ונולדו לנו חמישה ילדים: טלי, בתיה, רונן, רעיה ורגב.

עץ המשפחה שלנו

כיוון שמשפחתנו גדולה אנו נפגשים בחגים ואירועים – חתונה, ימי הולדת, בר/בת מצווה, ברית ועוד.

כיום לא יצאתי לפנסיה מלאה, אני עובדת יומיים בשבוע. בשאר ימות השבוע אני משתתפת באופן קבוע בחוג לריקודי עם. העבודה החלקית מאפשרת לי להיפגש עם הנכדים (מורן, מאור, משה, מוריה, יהודית, הלל, אפרת, יסקה, יוסף-חיים, שירן, נויה, מאיה, הדר, גל) במהלך השבוע ולארח את כל בני המשפחה בסופי שבוע.

הזוית האישית

סבתא רותי: התכנית זימנה לי הזדמנות לספר דברים שלא יוצא לספר בדרך כלל, ולא חשבתי שאי פעם תהיה לי הזדמנות לספר את דברים אלה.

הנכדה המתעדת מורן: אני מרגישה שקשרי עם סבתא התחזק הרבה יותר ממה שהיה קודם התכנית, זו הייתה זכות לשמוע את הפרטים הקטנים עליה ועל סבתא לאה.