מאגר סיפורי מורשת

שמי ליהי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתי מצד אימא, עדנה יהודה.

סבתא עדנה נולדה בתאריך 3.7.1937 ובתאריך העברי כ"ד בתמוז תרצ"ז, בבגדאד שבעיראק. עדנה גדלה בשכונה יהודית, בבית של סבא וסבתא שלה עד גיל שמונה ובבית הייתה עוד משפחה שהתגוררה שם. עדנה באה ממשפחה עשירה והתנאים בבית היו טובים מאוד. בבית דיברו ערבית. לאביה של סבתי קראו שלמה ולאמא חנינה. יש לה שני אחים קטנים ממנה, מאיר וששון.

אבא ואימא שלה עברו לגור בפרס, איראן, כי אביה מצא שם עבודה. כל שבועיים בימים שישי, שבת וראשון סבתא באה לבקר אותה והביאה פיצוחים, פירות יבשים, שוקולד. היא הביאה את המאכלים כפיצוי לעובדה שהורים שלה לא איתה והיא לא רואה אותם הרבה.

אביה של סבתי היה מהנדס. הוא בנה בעצמו את הבית ובגיל שמונה עברו לגור בו. היו בבית המון חדרים, חצר גדולה מאוד, הגינה הייתה מטופחת והיו בה המון פרחים, עצי דקל ותמרים. בנוסף, כשחזר לעיראק אביה תכנן את הגנים של השרים ושל המלך ועיצב ותכנן גינות להרבה אנשים חשובים שם, כך היה לו קשר עם אנשי השלטון ועם ערבים רבים. כל שבת החברים הערבים שלו שלחו לבית פרחים, הקשר ביניהם היה מאוד טוב ועדנה גם הכירה אותם ואהבה אותם מאוד.

המשפחה לא יצאה הרבה מהבית וסבתא שלי נהגה לשחק הרבה בגינה עם אחיה. עדנה גרה בסביבה יחד עם ערבים: מוסלמים ונוצרים. בגשש6 עדנה התחילה ללמוד בפנימייה. בפנימיה למדו רק בנות, ולימדו בה נזירות. שם היא למדה ערבית, צרפתית ואנגלית. היא לא למדה בבית ספר יהודי כי אביה עבד כמהנדס מים בפרס והייתה בפנימייה עם יום לימודים ארוך ועם שינה. לא היה בית ספר יהודי העונה לצרכים אלו. הפנימייה עלתה המון כסף מכיוון שהייתה פרטית. עדנה הייתה נוסעת בחגים להורים שלה למקום שנקרא אבאדאן, בפרס.

לאחר שהוריה חזרו מפרס היא עברה לבית ספר בו למדה משמונה עד ארבע אחר הצהריים, את האוכל הביאה מהבית. בבית ספר הייתה תלבושת אחידה, שמלה שחורה עם צווארון לבן וכשהלכו לכנסייה שמו כובע ברט לבן. היא חזרה בהסעה ולפעמים הייתה קונה בדרך עמבה ולחמניה לאכול לפני שמגיעה הביתה. לא הרשו לה לאכול הרבה עמבה כי אמרו שזה לא בריא לילדים, אבל אהבה את זה מאוד.

לא היה לה מה לחפש בחוץ היא הייתה הולכת לבית ספר חוזרת הביתה, משחקת בגינה וככה כל יום. באחת הפעמים שחזרה בהסעה מבית הספר, ירדה מההסעה עייפה ולא שמה לב לכביש, נסעה מונית נתפסה לה בבגדים ודרסה אותה, היא התגלגלה על הכביש כשהבגדים שלה תקועים במונית. עדנה שברה את הברך והיו צריכים לעשות לה ניתוח, היא הייתה בגבס שלושה חודשים ולא יכלה ללכת. עד היום יש לה רגל אחת קצרה יותר מהשנייה.

עדנה זוכרת שאביה קם בבוקר מוקדם לפני עבודה והלך לקנות בשר, ירקות ופירות טריים, חלב וחמאה. היא זוכרת שאביה אהב להקשיב לתחנה ישראלית ברדיו, והיה שומע את זה בלילה בחשאיות כדי שלא ידעו על זה, זה היה אסור.

בחורף כל המשפחה ישבה מסביב למנגל עם גחלים, הם אכלו ערמונים והם תמיד חיכו לרגע הזה שהם יהיו בערב ביחד והם יאכלו את כל הפיצוחים הטעימים. היא זוכרת את זה מאוד טוב והיא נהנתה מאוד מהחוויה עם המשפחה.

כשהייתה ילדה היו בעיראק פרעות, התנפלו על יהודים. הגיעו ערבים לבית שלה בלילה, בשביל לרצוח ולגנוב. בשביל לא להיתפס המשפחה ברחה דרך הגג, כדי להגיע לבית בטוח, וכשחזרו יום למחרת הביתה ראו המון דברים שבורים והרוסים.

עדנה לא חגגה בת מצווה, בעיראק היה נהוג לחגוג רק בר מצווה. שמעו בעיראק רק מוסיקה ערבית, הלבוש היה אלגנטי, הבנים לבשו חליפות ועניבות מגיל צעיר. בכל חג אכלו את המאכלים האופייניים לו, בראש השנה אכלו תפוח בדבש, בפסח חרוסת, ביצה ועוד. כשהייתה ילדה היא הכי אהבה לאכול גלידה וגם אהבה מאוד חמאה מיוחדת שהכינו הבדואים. סבתי זוכרת בעיקר את החינה של בת דודתה, החינה הייתה מאוד מושקעת, האוכל היה טוב והיא זוכרת אותה כחינה מאוד יפה ביחס לתקופה.

העלייה לישראל

האווירה בעיראק הייתה טובה והיה להם מאוד טוב שם עד שהתרחשה המלחמה בישראל. לאחר המלחמה האווירה השתנתה לרעה. אם הם יצאו מהבית היו מקללים אותם ברחובות. המשפחה בחרה לעלות לישראל כי לא היה נעים בעיראק וכשהייתה אפשרות לעלות ארצה הם בחרו בה ברצון. הם הגיעו במטוס לארץ, זאת הייתה הפעם הראשונה שסבתא שלי עלתה על מטוס, המטוס הרגיש מקולקל והתנדנד. במטוס חילקו לחמניות שהמשפחה של סבתא שלי לא אכלו וחיכו לאוכל בארץ. יום למחרת שכבר היו בארץ הצטערו על זה שלא אכלו את הלחמניות והבינו שכל אוכל שמגיע להם לידיים חשוב.

כאשר הם נחתו בארץ מרחו על שערם חומר נגד כינים שגרם להם לדבריה למחלות. סבתי זוכרת שמיד כאשר הגיעו לארץ בערב היא אמרה להורים שלה שהיא רוצה לחזור, אביה התנגד מאוד ואמר שהם הגיעו לכאן ואין דרך חזרה. היו אוהלים עם המון חול מסביב, בתי שימוש משותפים. מרמה גבוהה עם בית גדול בעיראק הם הגיעו לרמה נמוכה מאוד ולא היו רגילים לתנאים אלו. הם היו מבשלים על פתיליה ואכלו בצלחות פלסטיק. פעם, כשרצתה לאכול והוריה לא היו בבית, היא רצתה לחמם את האוכל כמו שסבתא חיממה בעיראק, סבתא שלה שמה צלחת זכוכית כל סיר עם מים חמים וכך חיממו את האוכל. סבתא שלי לא ידעה שאי אפשר לחמם בצלחות פלסטיק וכל האוכל נפל לתוך המים. היה להם תרנגול וביצים בזמן שהיו במעברה וסבתא שלי מספרת שהם גידלו את התרנגול והאכילו אותו עד שהיה גדול ואז שחטו אותו והכינו להם ארוחה גדולה.

החפץ שהיא זוכרת שיש לה אותו עוד מהמעברה הוא סיר קטן ממש כמו ספל, שבו במעברה אביה הכין רק ביצים. הוא לא הסכים להכין שום אחר בסיר הזה, רק ביצים. הסיר הזה כמעט בן 80 ועדיין יש לה אותו ומשתמשת בו.

אחרי שהיו במעברה כמה חודשים הם קנו בית בהרצליה, הבית היה קטן, שני חדרים, מטבח קטן ושירותים ומקלחת ביחד, שינוי גדול מאוד מהתנאים בעיראק. סבתי למדה בבית ספר ברמת השרון מגיל 12. סבתא שלי התחילה את הבית ספר בלי לדעת לדבר עברית אבל למדה לדבר ולכתוב, זה היה לה קשה מאוד. היא הצליחה יותר מכולם בכיתה במקצועות כמו אנגלית או צרפתית כי ידעה עוד מעיראק לדבר בשפות אלו.

סבתי הכירה את יעקב (סבא שלי) בארץ, בחתונה של בת דודתה. יעקב עבד בבית מרקחת בהרצליה ועדנה גרה בהרצליה. סבתא התלבשה יפה בשביל להרשים את סבי והלכה לקחת תרופות מבית המרקחת. לא היה נהוג באותה תקופה להתחיל עם מישהי אז סבי ביקש מדודה שלו שתדבר עם סבתא ותקבע להם פגישה. הם נפגשו, התאהבו והתארסו. הם התחתנו בתאריך 2.6.1957 (ג' סיוון התשי"ז) בבית האזרח ברמת גן, החתונה הייתה פשוטה והיו בה רק עוגות ויין.

סבתא ביום נישואיה

כאשר היו צעירים התפרנסו מכך שעדנה הייתה פקידה בתחנת מוניות ויעקב היה רוקח. בהמשך סבתי עבדה בתחום ההוראה והיה לה גן פרטי, היא בחרה בתחום כי היא מאוד אהבה לטפל ולהיות עם ילדים. סבתי למדה בקורס למטפלות לפני שפתחה את הגן. יש לסבתא וסבא שלוש בנות, גילה הבכורה שהיום היא אחות ראשית בבית החולים לוינשטיין, יש לה שתי בנות. אוסי האחות האמצעית היא מורה בבית ספר ויש לה שלושה ילדים. ודלית אמא שלי האחות הקטנה, יש לה שלושה ילדים.

סבא יעקב נפטר בתאריך 11.5.2017 – יהי זיכרו מבורך. הפרידה ממנו הייתה מאוד קשה לכל המשפחה, תמיד הוא היה במרכז, כולם אהבו אותו ומתגעגעים אליו מאוד.

היום סבתא גרה בבית גדול עם גינה מטופחת בשכונה בהרצליה. יש לה שמונה נכדים ושני נינים. הנכדים באים לאכול בצהריים אחרי בית ספר ונהנים להיות איתה, עוזרים לה בגינה ומדברים איתה. עדנה מכינה המון אוכל לכל המשפחה ונהנית מזה. את המאכלים שהיא מכינה היא למדה לבשל מסבתא ואימא שלה.

לעדנה יש גינה גדולה עם המון פרחים וצמחים, היא אוהבת לטפח את הגינה ולשבת בה. יש לה ספר מתכונים והיא כתבה בו מתכונים שזכרה שאמא וסבתא שלה לימדו אותה ועשו איתה.

גלגולו של חפץ – הטבעת

החפץ הוא טבעת, סבא וסבתא שלי מצד אימא התחתנו בשנת 1957 ברמת גן, כשסבתא שלי עלתה מעיראק, היא לקחה איתה מטבע זהב, מכיוון שסבא שלי לא אהב ללכת עם טבעת והם רצו לעשות משהו משותף הם החליטו לקחת את מטבע הזהב ואת הטבעות שלהם לצורף שיעשה מהם טבעת אחת וכיום אמי עונדת טבעת זו. כשאהיה גדולה היא תתן לי אותה ואני אעביר אותה בעתיד לילדה שלי. לטבעת יש חשיבות רגשית גדולה והיא מזכרת לכל החיים ולדורות הבאים.

הזוית האישית

נכדה ליהי: את התהליך עשיתי עם סבתי מצד אימא, עדנה. היה לי ממש כיף לשמוע המון סיפורים חדשים על העבר של סבתא בעיראק ובישראל. מאז ומתמיד סבתא סיפרה לי סיפורים מפעם, אבל גיליתי הרבה דברים חדשים במהלך התהליך. למרות הלחץ בלימודים בזכות ההתנדבות זכיתי ללכת יותר לסבתא לשבת ולדבר איתה. הבנתי מהתהליך כמה זה חשוב להיות יותר עם סבתא ולדבר איתה, וכמה זה כיף לשמוע סיפורים ולדעת יותר על החיים שלה. אני שמחה מאוד שעשיתי את זה עם סבתא שלי וזכיתי לעוד זמן איתה.

סבתא עדנה: נהניתי מאוד לשבת ולדבר עם ליהי ושמחתי לספר לה סיפורים חדשים. השיחות עם ליהי היו מאוד מצחיקות ומעניינות, נזכרתי בסיפורים מהילדות במהלך השיחות וזה שימח אותי מאוד. ליהי גם ידעה הרבה סיפורים ולא הבנתי איך היא יודעת כל כך הרבה, התחלתי לדבר ולספר סיפור והיא פשוט המשיכה אותו, אני שמחה שיצא לנו לעשות את זה.