מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי הוא עדינה ארזי ורציתי לספר לכם קצת על עצמי. נולדתי בבית חולים ביפו ששמו היה דונולו-צהלון. בית החולים נסגר מזמן, לפני כמה שנים כבר. הייתי שם גם בלידה של אחיותי הקטנות אז חזרתי לבית החולים הזה כמה וכמה פעמים. לא היה בבית החולים אפילו אוכל, רק לאימהות שילדו היה אוכל וגם אימא שלי סיפרה לי שהוא היה מקום לא טוב.

כאשר הייתי ילדה קטנה המשחקים שלנו היו חבל קפיצה, חמש אבנים, משחקי קלפים וקלאס. המשחק האהוב עלי מביניהם היה חמש אבנים. היינו מכינים לעצמנו את רוב המשחקים, במשחק חמש אבנים הינו אוספים אבנים מבחוץ ומשחקים איתם. מיחזרנו את המשחקים והשתמשנו בהם שוב ושוב בכל יום.

אני זוכרת שהיה לנו בית מאוד קטן, היינו ארבע אחיות בחדר אחד קטן. בחגים היינו יחד כל המשפחה המורחבת תמיד, גם בשבתות. היינו הולכים לסרטים כל המשפחה, אבל הסרט היה צריך להתאים לכולם וזה היה מאתגר. בחופשות ארוכות כמו פסח, היינו מתארחים אצל בני דודים אחרים והיינו כל היום ביחד עושים יצירות וקישוטים ביחד.

מהגן זכור לי שרשמו אותי בהתחלה לגן פרטי כי הוא היה הכי קרוב לבית, ואני עשיתי קומבינות ובכיתי עד שרשמו אותי לגן רגיל. בכיתה א' למורתי קראו בת עמי, היה לי קלמר מעץ מיוחד הייתי מאוד גאה בו. היו לנו תיקים מעור והם כבדים מאוד. הינו צריכים ללכת עם אותו תיק כל השנים וכשהם לא מתאימים יותר, העברנו אותם לאחים. כשהתיק והקלמר נקרעו הלכנו לתופרת ותפרנו אותם מחדש. היה לי קשה מאוד בתחילת הלימודים אבל השתלבתי לאט לאט. אחרי הבית ספר עמדנו שעות וחיכינו לאוטובוסים שיגיעו כדי לקחת אותנו הביתה.

בפורים עשו לנו חגיגות עם כל דמויות המגילה והיו חגיגות גדולות בכל החגים וזה היה מאוד מהנה. ביום האם היינו מכינים הרבה חודשים לפני מתנות לאימא, היינו תופרים, מקשטים ומכינים ברכות וזה היה מאוד מרגש והאימהות שמחו. עשינו לאימא שלי חגיגה שלמה כל שנה מחדש.

בילדות שלי הכי הרבה אהבתי לאכול לחם עם חמאה וריבה, גם מאוד אהבתי דבש. הייתי קצת בעייתית עם אוכל ואכלתי מעט דברים כי אהבתי מעט מאוד מאכלים. שוקולד מאוד מאוד אהבתי ואכלתי המון שוקולד, זה גרם לי לבעיות עתידיות בשיניים.

בהמשך חיי לאחר הילדות, זכורה לי מלחמת סיני, המלחמה עם המצרים. אבי התגייס לצבא ולא היו מקלטים אז או איפה להסתתר. פחדתי מאוד שיקרה משהו לאבי במלחמה, וכשהוא חזר הוא הביא איתו סוכריות, אני לא אשכח לעולם את הטעם שלהן. במלחמת ששת הימים הייתי תלמידה בתיכון ועזרנו במלחמה, מילאנו שקים של חול ושמים בכניסות לבתים כדי שאנשים יוכלו להסתתר שם, אם שמים שק לא קורה כלום ולא נפגעים. במלחמת יום כיפור אני וסבא התחתנו והוא גוייס, לא ראיתי אותו הרבה זמן, בערך חצי שנה. אמי מאוד פחדה שאני לבד, אז גרנו ביחד כל הבנות שנשארו ללא הבעלים שלהן ובהריון הלכנו לגור בדירה אחת ביחד. בשלב מסויים חזרתי לתל אביב לאימא שלי פרידה שדאגה לי מאוד.

הסגנון של פעם

מאוד אהבתי את הסטייל שהיה פעם – לא הלכנו חשוף בכלל, פעם הסגנון היה יותר שמרני רק התחילו לצוץ בגדים מעניינים, מקסימום ראינו בגדים יפים בקולנוע ובסרטים. היה מאוד מקובל לצאת לטיול שנתי עם בגדי חאקי וכובע טמבל, נעליים לא כל כך יפות, היו נעליים כבדות ופשוטות מאוד. כשהנעל הייתה קטנה היינו הולכים לסנדלר והוא היה עושה חור באגודל בשביל לא לקנות חדש, והאצבע תצא כך שהיא לא תהיה לוחצת. לחילופין, העברנו נעליים לאחים שלנו או לחברים קרובים. היו יותר עסוקים בזמן הזה בלבנות את המדינה ולגדל את הילדים הקטנים, אז היה לא היה זמן וכסף בשביל לקנות בגדים ונעליים, היה רק קצת פה ושם.

ההתבגרות שלי היא שונה יותר מאשר של הדור כיום, אנחנו היינו אחראים על אחינו כבר מגיל קטן והיינו כמו ההורים של האחים שלנו, כי ההורים שלנו עבדו. ירדנו לשחק למטה בגינה שמתחת לבית, לא היה לי הרבה זמן לחברות, רק קצת פה ושם ליד הבית. לפעמים הלכנו גם לים יחד וזה היה הבילוי הכיפי ביותר שלנו. כיום הדור הרבה יותר חופשי מאיתנו ועצמאי.

וכאמור, הייתה לי גם אהבת נעורים ואני נשואה לה כיום וזו אהבה גדולה שלנו. מגיל 18 אנחנו יחד והתגייסנו לצבא, וכמעט בסוף השירות התחתנו.

לצבא התגייסתי באיחור של שנתיים כי הצבא אישר לי ללמוד הוראה. אחרי זה שירתי כמורה חיילת בצבא ושלחו אותי לאשדוד, היה שם מאוד קשה. בבתי ספר יסודיים החלפתי מורות לכל מיני תקופות, לקחו אותנו כמורות חיילות להחליף מורות. היה לי ניסיון של שנתיים כמורה חיילת והלכתי להיות מורה רגילה, זו הפכה להיות העבודה שלי וזה מאוד עזר לי.

לא היה מקובל לעשות טיול אחרי צבא, התחתנתי עם סבא אחרי הצבא ובנינו בית, את החיים שלנו ביחד. החתונה שלי ושל סבא הייתה כשרק השתחררתי וסבא עוד היה בצבא. קיבלנו אולם מהצבא, הוא לא עלה הרבה כסף, אבל הייתה לנו חתונה מאוד מאוד מאוד שמחה. התחתנתי ראשונה מאחיותי, אז זה היה אירוע מאוד מרגש. הרב היה רב צבאי.

חשבנו סבא ואני איפה לגור, והחלטנו לעבוד ולגור בחבל לכיש שהיה אז מספר גדול של מושבים עם רפת ושדות (חקלאי). עברנו לגור ליד כל מי שטיפל באנשים בסביבה. לימדתי שם באזור וסבא ניהל את מחלקת החינוך באיזור. היו שם המון עולים חדשים והיינו רחוקים מתל אביב ומהוריי.

אחרי החתונה נולדו נועם ועינב וגידלנו אותם בכל מיני אזורים, בחבל לכיש, עברנו לאזור תל אביב ולא נשארנו הרבה זמן, אחר כך עברנו לקיבוץ גבעת ברנר והילדים שלנו גדלו בקיבוץ והיו קיבוצניקים לכל דבר. הייתי מורה אז במשך כל החופשות יכולתי להיות עם הילדים, כי כל יום סיימנו בשעה 12:00 כך שיכולתי להיות איתם, לטפל בהם ולדאוג להם. נועם ועינב היו ילדים מאוד מאוד חכמים וטובים.

מהילדות אהבתי תמיד מאוד מאוד לקרוא, הייתי מנויה לכל הספריות שבעיר. היה מקובל גם לסרוג ואהבתי לרקום מאוד גם היום. וכמובן גם להיפגש עם חברות וחברים. היינו הולכים לסרטים, אפילו שניים באותו יום, כי סבא מאוד אוהב סרטים גם היום וגם פעם. אהבנו מאוד מאוד לראות סרטים יחד.

כשגרתי בקיבוץ היו אלו פשוט שנים נהדרות גם לילדים וגם לנו, מאוד אהבנו את החיים בקיבוץ. היה שם בית ספר מיוחד שבכל שכבה כיתה אחת. לכל כיתה בית משלה, שהילדים גם ישנו בה בלילות. היו שם חדרוני אוכל וחצרות, חדרי שינה ומקלחות. היו לנו שם כמה מגרשי ספורט על יד כל בתי הילדים מגרשים קטנים, ולבוגרים מגרשים גדולים יותר לתחרויות וכו'. הכי אהבתי לגור בקיבוץ מבין כל צורות המגורים שגרתי ועברתי. היה נחמד ונעים.

יש לנו חברים מהיסודי שם שעד היום אנחנו בקשר. בילינו המון ביחד עד היום, ואנחנו חברי ילדות מהיסודי. אפילו טיפלנו בילדים יחד. קראו לחלקם איציק, פנינה, אלי, רוני, מיקי, ובני ז"ל. אנחנו בקשר טוב מאוד, נפגשים והולכים לאכול יחד גם בחגים לפעמים. הקשר שלנו נשמר וישמר.

עזבנו את הקיבוץ כי הייתה לנו דירה בעיר והיינו צריכים לחזור אליה, חזרנו העירה למרות שמאוד אהבנו לגור בקיבוץ. עם זאת, היו שינויים בקיבוץ כמו ביטול בתי הילדים ודברים ברוח זו, כך שהקיבוץ כבר השתנה. הם שינו וביטלו את הדברים הללו משיקולים שלהם, ואנחנו פחות אהבנו את ההחלטות החדשות אז חזרנו העירה.

הזוית האישית

תמרה הנכדה המתעדת: למדתי הרבה על משפחתי ועל שורשי, התרגשתי מאוד לשמוע את הסיפורים, ללמוד על סבא וסבתא יותר ולהכיר את משפחתי לעומק.