מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אברהמי בן יהושע וכורשיד, נולדתי בשנת 1935 בכונסאר שבאיראן ועליתי לארץ בשנת 1950 בהיותי בן 15. נולדתי בכונסאר, עיירה בדרום מערבה של איראן. זו הייתה פינת ארץ קטנה, מוקפת הרים גבוהים. עיירה יפה ופסטורלית זו, הייתה מעוטרת בימי החורף בלבן ומתמזגת בהרים מושלגים הסובבים אותה. באביב נמסים השלגים ולמרגלות ההרים נוצרים מפלי מים ויובלים רבים זורמים לאיטם כל ימות השנה, ומהווים מקור מים חיים לבוסתנים. כילד, פקדתי פעמים רבות את הבוסתנים. זכורים לי היטב עצי התפוח וניחוחם המשכר, האגסים, הדובדבנים והגפנים.

בבית דיברנו פרסית. מגיל 3 עד כניסתי לבית הספר היהודי, למדתי ב״חדר״ אצל הרב מולא יהודה. לאחר מכן התחלתי ללמוד בבית ספר מוסלמי שם דיברנו בפרסית, חוייבנו להגיע לבית ספר גם בשבתות כתלמידים המוסלמים. בנוסף, למדנו תורה בנפרד ב״אוצר התורה״. אני זוכר שהיינו משחקים יחד כל החברים משחק שהיום דומה לבייסבול אבל פעם היינו משחקים עם שני מקלות. מקל אחד ארוך, אותו חידדנו בצדדים בשביל שהקצוות יהיו באוויר, ועוד מקל קצר יותר איתו חבטנו בקצה המקל הארוך אשר היה באוויר. ברגע שאחד חבט במקל הארוך והעיף אותו באוויר, כולנו רצינו לתפוס את המקל לפני שיפול לרצפה. באותה תקופה לא היו תנועות נוער ופעולות. את החגים חגגנו בדיוק כמו היום, לא היו לנו מנהגים מיוחדים ושונים, אבל היו לנו מאכלים מיוחדים. למשל, בשבועות היינו מכינים אורז עם חלב ואורז עם יוגורט, ירק ובצל מטוגן…

סיפור העלייה

שנת 1950 אני זוכר, ביום שהודיעו לנו שלמחרת נעלה למטוס, אבא זרח משמחה. לא ישנו באותו לילה מרוב התרגשות. שמעתי את אבא אומר בפליאה ״איך זכינו שאנחנו משפחה ראשונה מכונסאר שעולה לירושלים״? אני זוכר, זה היה יום סגרירי וגשום, רק אתמול ירדו שלגים, היה יום קר במיוחד. דחסו אותנו לאוטובוס עם המשפחות מכרכוך, עם המטענים וציוד, ונסענו לשדה התעופה ״מהראבאד״ בטהראן. בדרך רצופה בשלוליות מכוסות בקרח. בשדה התעופה נכנסנו לאולם שבו עכבו אותנו לבדיקות וסידורים ושלמונים לפקידים השונים. מהאולם הלכנו ברגל למטוס ״אל על״ שמוקם במיוחד בקצה שדה התעופה, על מנת לא להבליט את עליית היהודים מאירן לישראל, בהתאם למדיניותו של השאה לאפשר עליית יהודיי איראן לישראל בצנעה ולא בריש גלי. סוף סוף אפשרו לנו לעלות למטוס. האווירה במטוס הייתה שמחה אך לחוצה, שהרי לכולם זאת הטיסה הראשונה בחייהם ועוד לארץ ישראל. ליבי דפק בחוזקה. פתאום שמענו מירכתי המטוס קול מברך בקול רם: ״ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. בסיימו את הברכה, מספר שניות שרר שקט, ולפתע, כאילו מנצח מקהלה סימן בשרביטו, כל הנוסעים ענו במקהלה: ״אמן, כן יהי רצון!״ ברגע שענינו אמן הוקל הלחץ, כמו בלון שנוקבים בו חור והאוויר הדחוס יוצא. מן הרגשה נפלאה של הקלה. שדה התעופה היה מכוסה קרח והטיסה התעכבה. התפללנו כולנו שהטיסה לא תתבטל בגין מזג האוויר, ושלא נצטרך לעבור שנית את כל הסיוט הזה. פתאום הופעלו מנועי המטוס ושאגה אדירה ספונטנית פרצה מפי הנוסעים. שנייה נוספת המטוס זז, הגביר מהירות, הגיע לנקודת הזינוק, מנועים הסתובבו במלוא עוצמתם וקרקע הגלות נשמטה מתחת לרגלינו, אנחנו באוויר, בין השמיים והארץ, לכיוון שדה התעופה לוד.

בגלל מזג האוויר החורפי הטיסה הייתה קשה ומייגעת מאוד ונמשכה כחמש שעות. נחתנו בשדה התעופה לוד. ביורדינו מהמטוס אבא השתטח על הארץ ונשק את אדמת הארץ. המשכנו לאולם קבלת הפנים, כיבוד קל הוצע לבאים. סידורים, רישומים, ועלינו להסעה, למתחם ״שער העלייה״ שבחיפה, לתחילת תהליך הקליטה וקבלת תעודת העולה.

במרכז הקליטה ״שער העלייה״ קיבלנו אוהל למגורים, מיטות מתקפלות, שמיכות וכלי אוכל. המקום נראה כמחנה צבאי סגור, עם גדרות, שער ושומר, אין יוצא ובא ללא קבלת אישור מהנהלת המקום. בזמן שהותנו בשער העלייה פגשנו עולים רבים: מתימן, מכורדיסטן וכמובן מפרס. שלוש פעמים ביום עמדנו מול המטבח עם כלי אוכל ביד, כדי לקבל את הארוחות המבושלות שסיפקו לנו. כל אחד פנה לאוהלו לסעוד. אחרי שלושים יום בשער העלייה עברנו למחנה העולים בפרדס חנה. גם כאן קיבלנו אוהל בצורת צריף מאורך. הילדים שולבו במסגרות ללימוד עברית. גם בפרדס חנה פינקו אותנו בהספקת אוכל מבושל. אבא התחיל לעבוד בקטיף אצל פרדסנים באיזור חדרה. בערב אבא חזר עם סל מלא פירות הדר, ובכסף שהרוויח, אמא בכישרונה הצליחה להעשיר את הארוחות שקיבלנו.

בפרדס חנה הרגשנו חופשיים יותר לא כמו בשער העלייה. היינו חופשיים להסתובב, כל הארץ נפתחה לפנינו. אני זוכר שבתקופת מלחמת העולם השנייה המוסלמים באיראן חילקו ביניהם את הבתים של היהודים. הם רצו שברגע שהגרמנים יגיעו לאיראן וייקחו את היהודים, הבתים שלהם לא יעמדו ריקים אלא יתחלקו ביניהם ולכן חילקו אותם מראש.

קח לך אישה ובנה לה בית

עכשיו ברצוני לספר לכם על הקמת משפחתי הגרעינית. שלושת אחיותי – לאה, סולטן ורחל, כיוון שנישאו, לא עלו אתנו ארצה, והנה אנחנו מקבלים מכתב מאחותי סולטן, שגרה בטהרן.

היה במכתב מידע ששינה את חיי: משפחת גאולה, קרובי משפחה מצד בעלה, עולים לארץ ויש להם בת שכדאי למשה להכירה. ציפיתי, בכיליון עיניים, למכתב הבא שאתבשר בו באיזה יישוב משפחת גאולה שוכנו. ואכן המכתב בישר שמשפחת  גאולה שוכנת במעברת קדימה שבשרון. ביום בהיר עלינו לאוטובוס, אימא, אני וקרוב משפחה מבוגר, כי כך מקובל אצלי ובקש את ידה של הבחורה. מכיוון שלא היה הרבה אוכל במעברה, אימא הביאה בסלה עגבניות, ירק, גבינות, שהכינה במו ידיה ועוף שחוט ונקי, כדי לבשל את ארוחות הבוקר והערב. כשר זהו שבאנו לבקש את ידה של סימונה, אביה, אדון גאולה, סירב בנימוס, בטענו שהנערה צעירה מדי ועדיין לומדת עברית ותפירה. קיבלנו זאת בהבנה, ושבנו לביתנו. לאחר כשנה נודע לנו, שסימונה עברה עם משפחתה לשכונת עזרא שבתל אביב. מאז המפגש הראשון בקדימה עברו ימים רבים וגעגועי לסימונה גברו. החלטתי שהפעם אבקר את סימונה בגפי. אדון גאולה, אבא של סימונה, שוב סירב! והפעם מפאת גילה הצעיר של ביתו. אך הפעם הייתי נחוש בדעתי ולא הרפיתי. לאחר מספר ביקורים תכופים, אבא של סימונה נתן את הסכמתו שנצא ביחד. זכורה לי היטב הפעם הראשונה שיצאתי עם סימונה. זה התחיל כך: אני וסימונה, אומרים שלום ויוצאים מהבית, ומי מצטרף אלינו? אדון גאולה! שלושתינו צעדנו לתחנת האוטובוס והמתינו לבואו של האוטובוס לרחוב לדיזנגוף. האמת היא שבתוכי כעסתי מאוד, כל כך הרבה דברים רציתי לספר לסימונה כשנהיה לבדנו בפעם הראשונה. המחשבות רצו במורי כמו מטוטלת של שעון קיר ישן, מצד לצד. איני זוכר אם החלפתי מילה או שתיים עם אדון גאולה ועם ביתו בזמן שחיכינו שלושתינו לאוטובוס. למזלי, האוטובוס הגיע, סימונה עלתה ראשונה, אני אחריה, ואילו אדון גאולה החליט ברגע האחרון, שלא לעלות לאוטובוס ונשאר בתחנה. האוטובוס החל בנסיעה ואנחנו ראינו את אבא של סימונה מנופף לנו בידו לשלום. כאילו מסמן בהותירו אותנו לבד, על כך שהוא מסכים לקשר המתהדק בינינו וסומך עליי.

כן, זה היה במוצאי שבת, הגענו למעדנייה בדיזינגוף. קניתי שני תפוחי עץ יפים לשנינו. סימונה לא אכלה את התפוח שלה באותה פגישה. לימים, סימונה סיפרה לי, שהתביישה לאכול לידי את התפוח ושמרה אותו עד הגיעה הביתה. אם איני טועה את אותו תפוח אכלנו בסעודת שבת הבאה כל המשפחה ביחד. רק לאחר שנה החלטנו להתארס. חגגנו באולם קטן בשכונת התקווה את האירוסין. הארוחה הייתה טובה ותזמורת פרסית תיבלה את האירוע עם שירי געגועים וצמא לשירים ומנגינות שהשארנו מאחור. בשנת 1961 התחתנו, באולמי ״שאלתיאל״ ברחוב העלייה בתל אביב.

הזוית האישית

נגה ואורי: במהלך עבודת החקר עם סבא משה למדנו הרבה על עברו ועל כל התלאות שעבר יחד עם משפחתו במסע אל ארץ ישראל בתור המשפחה הראשונה שיצאה מכפר קטן באיראן אל עבר ארץ ישראל. למדנו על החיים הקשים במעברה, על תקופת הצנע, על המשבר שעברו ההורים המבוגרים בגלל חסך בשפה, האחריות בפרנוס המשפחה, ההתיישבות במושב זרחיה ועבודה ציבורית במשך 14 שנים. במהלך העבודה הבנו היטב את המשפט של יגאל אלון ״אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוט בערפל״. בזכות העבודה הרווחנו זמן איכות יקר עם סבא שלנו ומידע יקר על העבר של משפחתנו ועל פועלו של סבא, אנו גאות להיות הנכדות שלו.