מאגר סיפורי מורשת

תיעוד סיפוריהם של אזרחים ותיקים

בחרתי לספר את סיפורה של מזל ששון, אזרחית ותיקה בת 62.5 אשר נולדה בישראל בעיר רחובות בתאריך 28.8.1959, נשואה עם שני ילדים מאומצים. שמה ניתן לה על ידי הוריה, כשם של סבתא שהלכה לעולמה צעירה, בת 28. מזל היא השכנה שלי, אני מאוד קרוב אליה והיא כמו סבתא עבורי.

וכך סיפרה לי מזל: " הוריי עלו מעירק בשנת 1951, נישאו בארץ, גרו בעיר הבירה בגדאד. בשנת 1941 במשך יומיים בתאריכים 2- 1 לחודש יוני 1941 חוו את "הפרהוד" בבגדאד. הפרהוד נקרא בשפה הערבית ובשפה העברית פרעות או פוגרום שעשו ביהודים על רקע האנטישמיות ועליית הנאציזם. במלחמת העולם השנייה נכבשו על ידי הנאצים יעדים באסיה והגיעו גם לעיראק – שם עשו שפטים ביהודים, רצחו, שדדו, אנסו, החריבו בתי כנסת. לפני כארבע שנים ממשלת ישראל הכירה במי שחווה את הפרהוד כ"ניצולי שואה שלא היו במחנות ריכוז". על רקע האירועים האלה צמחה המחתרת הציונית בעיראק. אבי, יוסף ששון ז"ל, היה ציוני גאה. הוא ואחיו היו אסירי ציון ששהו במעצר בגלל הפעילות הציונית שלהם, על הרקע של ילדותם והסיפורים מבית הוריי, עליהם גדלתי. הוריי גידלו אותנו עם המון אהבה, למרות שכסף לא היה, אבל קיבלנו הרבה חום, השקיעו בנו בלימודים והיינו ילדים מאושרים.

הילדות 

גדלתי ברמלה ואת רוב נעוריי עד גיל 20 עברתי בעיר. גרנו בשכונה מאוד קהילתית, בבניין בן שלוש כניסות עם 24 דיירים. כל הדלתות היו פתוחות ושכנים כל הזמן נכנסו אחד לבית השני, כולם כיבדו אחד את השני, השכנים היו קיבוץ גלויות שהגיעו מכל ארצות לעיר שקלטה עלייה. טעמנו את כל המאכלים, ההורים והילדים היו נותנים אחד לשני אוכל שמאפיין את העדה ממנה באו. היינו חוזרים מבית הספר, עושים שיעורי בית ויוצאים למשחקי רחוב, לא היו "מסכים" כמו מחשב, טלוויזיה, סמארטפון, או תנועות נוער שהיו קרובים לבית. היינו משחקים משחקי רחוב, כגון: מחניים, גומי, קלאס, מחבואים, תופסת. כל הילדים בבניין היו מגובשים וחברים טובים, היינו משחקים עד שעות הדמדומים ועד שההורים היו יוצאים מהמרפסות וצועקים לילדים להיכנס הביתה, היו לי חוויות ילדות מרתקות.

בית הספר 

למדתי בבית ספר יסודי שמונה שנים, באותו בית ספר, בתקופתי לא הייתה חטיבת ביניים. לאחר מכן עלינו לתיכון עירוני שכלל עוד ארבע שנות לימוד. זאת אומרת כיתות א' – ח' למדתי בבית ספר יסודי, וכיתות ט' עד י"ב בבית ספר תיכון. בבית הספר היסודי למדתי מעבר לכביש, ממש קרוב לבית. תיכון עירוני ע"ש "רוגוזין" למדתי כיתות ט' ו- י', משם עברתי לבית הספר "בית ההנדסאי" בתל אביב וסיימתי כיתות י"א ו – י"ב. זאת הייתה חוויה מיוחדת: בגיל 16.5 הייתי נוסעת מדי בוקר מרמלה לתל אביב. היו לי צוות הוראה ומנהל מאוד מיוחדים ומאוד מחוייבים לתלמידים. בתקופה שלנו לא היה חוק חינוך חובה ונאלצנו לשלם כסף עבור הלימודים, לא לכולם היה כסף. לעיתים נאלצנו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו ניקיון או מלצרות כדי לממן את הלימודים.

מקצוע ועיסוק

בגיל 21 התחלתי לעבוד כפקידה בעיריית רמלה. היו לי מנהלים שטיפחו אותי והאמינו בי וביכולת שלי, בדיוק כמו שהוריי חינכו אותי להאמין בעצמי. נכנסתי לעבוד כפקידה מחליפה, ונשארתי שם במשך 28 שנים, עד שהגעתי לדרגת סגן מנהל מחלקה, כאשר בפועל ניהלתי את המחלקה. במשך השנים למדתי במסגרת העבודה, יצאתי להשתלמויות רבות, והייתי מלווה במשלחות של בני נוער שיצאו לייצג את מדינת ישראל ואת העיר רמלה. למדתי במכון וינגייט וניהלתי את הספורט העממי בעיר ואת מחלקת כח אדם במחלקה.

פרישה לגמלאות

לאחר 28 שנים שנים החלטתי לפרוש מהעבודה ולצאת ללימודים אקדמיים נוספים, למדתי תואר ראשון (BAׂׂׂׂ) באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריה ומדעי הרוח. בסיום נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן וסיימתי תואר שני – מוסמך במשפטים (MA). בסיומם עסקתי בהתנדבות בתחום, ובמקביל למדתי בסמינר הקיבוצים. החלטתי ללמד היסטוריה בחטיבת הביניים בגבעת זאב לתלמידי כיתות ט' עם הפרעת קשב וריכוז. לפני כשנתיים לימדתי כיתה ה' היסטוריה בבית הספר בבית חורון. בשל הקורונה ומפאת גילי, עשיתי הפסקה.

יצאתי ללימודים בתחום הצילום וכיום אני צלמת מקצועית, עיקר עיסוקיי כיום הם בתחום הצילום. אני עושה עבודות בהתנדבות כמו "צילום תינוקות" במסגרת "אם לאם" בבית חורון, צילומים וסדנאות "סטודיו בטבע", במסגרת פרויקט גיוס לצה"ל "גדולים במדים", של חיילים מתנדבים עם מוגבלויות ואוטיזם.

מסר לדור הצעיר

לדור הצעיר ולך, נועם: תאמינו בעצמכם, תגדלו, תצמחו, תחלמו, תגשימו את החלומות והמאווים שלכם ולאחר מכן תדעו לתת חזרה מעצמכם גם לאחרים.

הזוית האישית

נועם: היה מרתק לשמוע את מזל מספרת את סיפורה, למדתי המון, ואני שמח שהצלחנו לתעד אותה במסגרת התכנית.