מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במדינת רומניה בעיר ששמה וָסְלוּי. שמי זלה נקרא ע"ש סבא שלי ז"ל מצד אמי ששמו היה זִיסוּ. בביתי היו שני חדרי שינה וסלון, בבית בישלה אמא במטבח. בבית לא היה לנו חדר אמבטיה אלא התרחצנו בבית מרחץ ציבורי והאנשים התרחצו באותו מתחם ביחד.

 

בעיר וָסְלוּי היה מגרש אחד ריק והילדים היו נפגשים שם ומדברים או משחקים ביחד. בשכונה שלי היו בתים דו-משפחתיים בני קומה אחת. העיר וָסְלוּי לא שוכנת על יד שפת הים. בעיר היה רק בית כנסת אחד. לאבי קראו אברהם והוא עבד בתור סוחר נעליים ומוצרי עור. לאמי קראו שרה ומלבד עבודות הבית וגידול הילדים היא עזרה לאבי בחנות. אני הילדה הצעירה במשפחה והיו לי שני אחים גדולים ממני. לבכור קראו ישראל שעליו קרוי בני ולאחי האמצעי קראו דוד. שני אחיי נפטרו.

 

אבי היה אדם טוב, חכם וידע להתמקח. אמי הייתה טובה, אדיבה וחכמה. אבי לבש בגדים מודרניים יחסית לתקופה ואמי לבשה שמלות, נעלי עקב וענדה תכשיטי זהב. לאמי הייתה עוזרת בבית שעזרה לה לשטוף, לנקות ולסדר את הבית. העוזרת אף ישנה איתנו בבית. לרוב אכלנו ביום-יום אוכל שאמי הכינה, פירות וירקות, מרקים ובסופי שבוע בשר. לא גרנו בשכונה יהודית ומקום המפגש העיקרי עם שאר יהודי העיר היה בבית הכנסת. הקפדנו לערוך קידוש בבית בכל ערב שבת. ירקות ופירות היינו קונים בשוק ואת שאר המצרכים שהיינו צריכים קנינו במכולת השכונתית. לא היו מים זורמים בבית והיינו מביאים מים מהבאר הקרובה אלינו. אבי נפטר בשנת 1944 כשהייתי בת 12.    

 

בסביבות גיל 7 שנים, לקראת תחילת מלחמת העולם השנייה בסביבות שנת 1939 התרחשה בלילה רעידת אדמה. אמי הרימה אותי מהמיטה אל מחוץ לבית ושניות ספורות לאחר מכן נפלה תמונה גדולה שהייתה תלויה מעל המיטה שלי והתנפצה לרסיסים. כך ניצלו חיי לראשונה.

 

רוב חבריי גרו בשכונתי והיו מבית ספרי. הייתה לי בובה אחת שעיניה נפקחו ונסגרו (מצמצה).אהבתי לקרוא ספרים ולספר לאמי מה קראתי וגם אהבתי לשחק עם הבובה שלי. אני לא זוכרת את שם בית הספר שלי אבל המקצועות היו דומים למקצועות שלומדים היום רק שלמדו גם רומנית ורוסית. המשמעת בכיתות הייתה חזקה והעונש היה לצאת החוצה מהשיעור. היה ילד אחד שלרוב הפריע והמורה שלח אותו החוצה. התלמיד התעצבן על המורה כי שלח אותו החוצה וכאשר יצא מהכיתה הוא הלך לחלון כיתתנו (הבניין היה בגובה קומה אחת) והוא היה מצחיק או מפריע לתלמידים האחרים שהיו בכיתה ולמדו.

 

לא הייתה בבית ספר תלבושת אחידה וכל תלמיד בא עם הבגדים שהיו לו בבית. היה טיול שנתי והיו מסיבות בבית ספר. הטיול השנתי היה בקרבת העיר. המורה האהובה עליי הייתה המורה להיסטוריה ולגיאוגרפיה. כל התלמידים אהבו לשמוע את המורה הזאת איך שהיא הייתה מלמדת ומסבירה. לא אהבתי חשבון ופיזיקה עד היום אני אוהבת היסטוריה וגיאוגרפיה. לא חגגתי בת מצווה! לא היה נהוג לחגוג בתקופתי בת מצווה. הבנים חגגו בר מצווה בבית כנסת ועלו לתורה.      

 

בבית הספר שלי לא היה חדר אוכל, אהבתי לאכול כל מה שהיה. כממתק היה רק שוקולד. הייתי בתנועת נוער קומוניסטית שקראו לה "פיונרים".היינו צועדים ברחובות ב-1 למאי עם לבוש הפיונר. מדי הפיונר היו חצאית שחורה, חולצה לבנה ועניבה אדומה. זיכרונות משנות העשרים  המוזיקה שהייתה נפוצה אז היא מוזיקה פופולארית (עממית).הריקודים שהיו אז הם: ואלס, טנגו, פוקס-טרוט ופאסו-דובלה (צעד כפול). נהגנו לרקוד עם חברים במפגשים חברתיים או מסיבות. צורת הבידור שאהבתי ביותר הייתה תיאטרון וגם היום אני עדיין אוהבת לצפות בהצגת תיאטרון. אמצעי התקשורת שהיו באותה תקופה הם רדיו וטלפון, היה לנו בבית רדיו. אבל לא בכל בית היה טלפון או רדיו.

   

האחת, זוג היה נפגש במסיבה ומתאהב. השנייה, בעזרת שידוך. ההורים היו מחליטים והילדים היו צריכים לבצע את ההחלטה במילים אחרות הייתה משמעת חזקה. את בעלי לא הכרתי בשידוך אלא בעזרת שכנה שהייתה לי והיא הכירה לי קרוב משפחה שלה לאחר מכן התחתנו. את בעלי הכרתי בעיר נהריה. נולדו לי שני ילדים וחמישה נכדים. ילדי הם: ליה, עובדת כפקידה, גרה בנהריה ולה שני ילדים. (אריאל וליבי) ישראל, עובד כתקליטן וספר כלבים, גר בחדרה ולו שלושה ילדים. (שיר, אל ורום) 

 

עליתי לבד לארץ ישראל בשנת 1958. אחיי ואמי עלו לארץ לפני, בשנת 1952.בדרך לישראל נסעתי ברכבת מרומניה לאיטליה ומשם שטתי בספינה לישראל. כשהגעתי ארצה גרתי עם אמי באור עקיבא. למדתי עברית בקיבוץ גבעת חיים איחוד במשך שישה חודשים. כעולה חדשה הרגשתי טוב בארץ. גרתי עם אמי והרגשתי את הקרבה שיש בינינו, ביתה של אמי היה בית בשיכון. הגעתי לארץ ישראל לאחר שש וחצי שנים שלא ראיתי את אמי ואחיי. בעת הכרזת המדינה שהיתי ברומניה.

 תשע"ו