מאגר סיפורי מורשת

שמי זהרה, נולדתי בתאריך 24.9.1949 במרוקו בעיר קטנה ששמה ספרו. נולדתי בבית על ידי מיילדת זקנה ולא בבית חולים. אבי רשם את התאריך העברי של כל ילד שנולד וכך אני יודעת מהו תאריך הלידה שלי. כשהייתי קטנה לא הלכתי לגן כי רוב האימהות היו בעיקר עקרות בית ותפקידן היה לגדל את הילדים ולדאוג למשפחה.

בגיל 7 עברו הורי לעיר פס (זוהי עיר קדושה למרוקאים כיוון ששם קבורה כל שושלת המלוכה). בעיר פס למדתי בבית הספר אליאנס, שהיה בית ספר עם חצר גדולה מאוד. הלימודים התקיימו בשפה הערבית אך יחד עם זאת לימודי השפה הצרפתית היו חובה, בנוסף למדנו גם את השפה העברית וגם יהדות. זכור לי מבית הספר שבהפסקה הגדולה חילקו לנו שוקו חם ולחמנייה מתוקה וטעימה במיוחד, ושיחקנו הרבה  בקלאס, בקפיצה על חבל ובשבע בורות (מנקלה).

למדנו בכיתה מעורבת, יהודים וערבים, אך בשיעורי העברית הערבים יצאו מהכיתה. באליאנס למדתי עד גיל 13 ואז, בשנת 1962, הגיעו אלינו פעילי עלייה ציוניים שדיברו עם אחי הגדול ועם אבי ושכנעו אותם לעלות לישראל. הדרך לארץ ארכה עשרה ימים שבהם עברנו בכמה מדינות ובסוף הגענו לנמל חיפה, שם שיכנו אותנו במעברה בגבעת אולגה.

החיים במעברת גבעת אולגה

במעברה עברתי חוויות מדהימות, אהבתי את הגינה שמעולם לא הייתה לי שבה גידלתי פרחים וצמחים שונים, היו לי שם ערוגות של ירקות, ופעם אפילו גידלתי יער שלם של תירס. בגיל 15 נשלחתי לפנימייה בפתח תקווה אותה עזבתי לאחר שנה וחזרתי הביתה, אחר כך למדתי בבית ספר תחכמוני בחדרה במשך שנתיים ואז עזבתי את עולם הלימודים.

הוריי לא הסכימו שאתגייס לצבא בגיל 18, כיבדתי את דעתם והתחלתי לעבוד בתעשייה האווירית. שם הכרתי את בעלי לאחר שלוש שנים (שהגיע מלימודי טבחות בבי"ס תדמור) והתחתנתי בגיל 23. נולדו לנו ארבעה ילדים- שלוש בנות ובן. כיום יש לנו תשעה נכדים (שלושה בנים ושש בנות). הנכדים אוהבים להגיע אלינו מדי שבת לארוחה וכך נוצר מפגש מדהים של גדולים וקטנים. כולם מרעישים, משחקים ומשתוללים, וזאת ההנאה בלהיות סבא וסבתא. כיום אני מטפלת בתינוק לפרנסתי.

חלומות

במהלך השנים למדתי טבחות ומגדנאות בבית ספר תדמור ובזה הגשמתי חלום אחד. אני מקווה להגשים חלום נוסף והוא ללמוד לצייר. למרות גילי, אני עדיין צריכה לעבוד לפרנסתי, אך אני נהנית מאוד ממה שאני עושה.

לימודי קונדיטוריה בבי"ס תדמור

עוגת טורט שוקולד ניסיונית

זיכרון ילדות

בשלהי שנת 1953 הגיעה לעיר מגורי ספרו בשעת לילה של מוצאי שבת ידיעה מצערת על נפילתו של בן העיר שנפל חלל ישראל. אני, שהייתי בסך הכל בת ארבע וחצי, נבהלתי מהצעקות של הנשים בכניסה לבית, שהיה רחב ידיים והכיל עשרות משפחות. הגברים התפללו והנשים בכו ואני לא הבנתי על מה המהומה. זהו זיכרון רע שאני סוחבת איתי שנים רבות. השנים עברו והזמן רץ, ובנתיים עלינו לארץ והגשמנו את חלום העלייה לארץ ישראל. בארץ נזכרתי שוב באירוע והתחלתי לחפש מקורות מידע על מה שקרה שם, אולם נתקלתי בדלתות סגורות כאילו איש לא ידע ואיש לא שמע.

והנה, יום אחד נתקלתי בספר עתיק שהיה לבעלי בשם צל"ש. שם מצאתי את הסיפור הקצר על החייל המרוקאי נתן אלבז שנפל במילוי תפקידו. נתן אלבז הציל את כל חברי פלוגתו כאשר במהלך אימון התגלה רימון ללא נצרה: נתן הבחין ברימון, לקח אותו הצמיד אותו לחזה, רץ אתו החוצה על מנת לזרוק אותו בשוחה פנויה, הוא רץ וקפץ לתוך בור ושם התפוצץ הרימון על ליבו של נתן.

כריכת הספר צל"ש

נתן אלתרמן כתב סיפור מרתק על החייל נתן אלבז שהגיע לארץ לבדו, גדל בקיבוץ והתגייס לצבא, שם נפל כחלל בודד. בקוראי את הסיפור הזה הרגשתי שסגרתי מעגל, אני זוכרת הכל אפילו היום. זה כנראה יישאר איתי עד סוף חיי, יהי זכרו של נתן אלבז ברוך. הוא ייזכר תמיד כחייל שהציל כיתת חברים ממוות בטוח.

כיום, לאחר שמשפחתו הגיעה לארץ והנציחה את זיכרו, נקראים רחובות רבים על שמו כולל מחנה נתן – לזאת אני קוראת ציונות. נפש יהודי הומיה.

שיר על נתן אלבז

נתן / עמוס אטינגר

ושוב לא פרצו מן הגבול כדורים

רק נעו עצי הרימון בבוסתן

ראיתי אותם מדי שחר חוזרים

כיתת חיילים עם נתן

נתן, נתן

והרוח בשדות התלתן

נתן, נתן

היא קראה לו בשמו והשיב לה התן

טוראי שקוראים לו נתן

היו בכיתה בני עמים רחוקים

מרוסיה, צרפת שהגיעו לכאן

ובני הגליל ופניהם צוחקים

וגם בן מרוקו נתן

נתן, נתן

והרוח בשדות התלתן

נתן, נתן

היא קראה לו בשמו והשיב לה התן

טוראי שקוראים לו נתן

קטפה הכיתה בידה מן העץ

רימון אדמוני מפירות הבוסתן

אז למה באוהל פתאום התפוצץ

רימון על לבו של נתן?

נתן, נתן

והרוח בשדות התלתן

נתן, נתן

היא הותירה רק שיר שילל לו התן

על טוראי בן מרוקו נתן

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה

לסבתא רבתא שלי היתה חנוכיית נחושת כבדה שיוצרה כנראה במרוקו בשנת 1900. לפני מותה העבירה סבתא רבתא את החנוכיה לידי סבתי, וסבתי העבירה אותה לידי אמי. לאחר שאמי נפטרה, אחי הבכור לקח את החנוכיה אליו למשמרת דורות. כיום היא נמצאת אצלו בבית כקישוט. אני קיבלתי רק תמונה של החנוכיה כיוון שהוא שומר עליה בקנאות.

החנוכיה מעוצבת בצורת פירמידה, בראשה יש שתי יונים ובתחתיתה מכלי שוקת עם שפיץ ושמש באמצע החזית. את החנוכיה הזו לא מדליקים עם נרות אלה עם פתיליות שעשויות מפשתן (כיוון שאסור היה להשתמש בצמר שבא מין החי). את החנוכיה הדלקנו עם שמן זית והיא דלקה שעות ארוכות. כל יום אספנו את שארית הפתיליות ושמרנו עד היום האחרון.

בכל שמונת ימי החנוכה צהלנו משמחה על עוד יום של גיבוש משפחתי וארוחות חמות ומיוחדות שהאימהות הכינו. שיחקנו בסביבונים עשויים מעופרת ואכלנו ספינג', אלה הן סופגניות מרוקאיות. אבל האירוע הכי משמח היה ביום האחרון של החג – לאחר שכל הפתיליות כבו ונגמרו, ליקטנו את כולן ועשינו מהן מדורה רקדנו ושרנו בשמחה רבה שיר מיוחד לאירוע.

סבתי מאוד אהבה שהשתמשנו בחנוכיה והתאספנו אצלה בחג, עבורי החנוכיה היא חלק בלתי נפרד מהחיים והמשפחה. יש לה משמעות של המשכיות, ואני מקווה שהיא תמשיך ותעבור לדורות  הבאים, בתקווה שכולם יהנו ממנה.

החנוכיה המשפחתית

יום המשפחה

לפני שנים יום המשפחה נקרא גם יום האם. בילדותי לא חגגנו לאמי את יום האם, אולם כשילדיי היו צעירים יותר הם היו מארגנים ביום האם מתנות ותהלוכה קטנה בבית על מנת לשמח אותי. לאחר שהיו אומרים לי מזל טוב ויום אם שמח, היו נותנים לי יחד את כל המתנות. מאוד התרגשתי, כי הילדים היו ממש קטנים אבל עם אהבה גדולה ולב רחב, היה להם חשוב לשמח אותי ולתת לי פרחים כיוון שידעו  שזאת אהבת חיי.

היום ילדיי חוגגים במשפחותיהם ואני מברכת אותם שיזכו לראות את ילדיהם חוגגים את יום המשפחה במשפחה משלהם.

הזוית האישית

זהבה: אתחיל בתודה למירי (המורה המובילה) על ההשקעה בתכנית שנתנה לנו להתקרב לנכדים ולהכיר אותם יותר מקרוב. נהניתי מאוד להגיע כל שבוע למרות מגבלות מגיפת הקורונה. אהבתי את המעמד של חזרה לספסל הלימודים. למרות שזה היה קצר יחסית, למדתי על הנכדה שלי כמה היא רגישה ואוהבת ותודה על החיבור שנוצר בנינו.

אליה: לי היה ממש מרתק עם סבתא כי גיליתי עליה דברים חדשים והכרתי אותה יותר מקרוב, ובקיצור – היה ממש כיף.