מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי שחר חדד, נולדתי בתאריך 11.11.1949 למשפחה יהודית מסורתית כבן בכור בעיר קזבלנקה שבמרוקו. אבי היה סוחר ואמי הייתה עקרת בית.

למדתי בבית ספר יהודי בשם Moise Nahon עד כיתה ו' . החיים בעיר היו מאד נעימים. הייתה סביבנו משפחה גדולה והרבה חברים של אבי. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב מאוד ויצאנו הרבה לחופשות במדינה. סבא שלי מצד אבי חי אז בכפר קטן כ – 400 ק"מ דרומה מהעיר ונהגנו לנסוע אליו לביקורים מאד מרגשים, כשאנחנו מתקבלים בכבוד מלכים על ידי משפחה ענפה וחמה. אני זוכר שבאחד הביקורים הגענו והסתבר לנו שסבא נכלא בבית הסוהר. הסיבה לכליאה שלו הייתה שהוא כראש הכפר, לא הצליח למנוע תגרה בין יהודי למוסלמי שגלשה לאלימות קשה ודרשה התערבות של המשטרה. כשביקרנו אותו (סבתא ואני, בן 5) מצאנו אותו משחק דמקה עם הסוהרים כמו חברים ותיקים. אחרי שלושה ימים הוא חזר הביתה….

כשהייתה בכיתה ו' (1961) הגיע לביקור במרוקו נשיא מצרים, (גמאל עבדול נאצר) וכולנו בבית הספר נדרשנו לצאת ולעמוד על המדרכות עם דגלי מצרים ומרוקו כשהשיירה עברה לכיוון הארמון. באותה הזדמנות אני וחברי גילינו שהחבר הכי טוב שלי (סמי) נעצר על ידי המשטרה בגלל שהוא חבש כיפה. חיפשנו אותו וההורים שלו הצליחו לשחרר אותו. באחד הימים, חבר שלי (שגם היה שכן שלי באותו הבית) ואני חזרנו מבית הספר וישבנו במדרגות של הבית. הגיעה אישה צעירה ושאלה אותנו: "מי זה גבריאל?" החבר שלי ענה שזה הוא והיא ביקשה ממנו שיעלה איתה לבית שלו.

סבא יוסי עם אביו 

עליתי איתם וראיתי כי היא מדברת עם אימא שלו (אביו נפטר שנה קודם מדום לב) על האפשרות שהיא תסכים שגבריאל ירשם לעלייה לארץ ישראל. אחרי שהם סיימו לדבר, פניתי לאישה וביקשתי שהיא תרשום גם אותי. היות שהשם שלי לא היה אצלה ברשימות, היא ביקשה שאקח אותה להורים שלי. אמרתי לה שזה רעיון לא טוב כי הם בוודאות יסרבו ולכן אני מציע שהיא קודם תרשום אותי יחד עם החבר גבריאל ואחרי שנתחיל בתהליך ההרשמה, נפנה להורים לקבל אישור.

וכך היה. התחלנו במפגשים במרפאה ובמשרד כלשהו ושבועיים לפני תאריך היציאה היינו חייבים לקבל אישור מההורים. בהתחלה הם ממש סירבו, בכיתי וניסיתי לשכנע אותם ולבסוף הם הסכימו. האישה אמרה לנו להמתין למכתב שיגיע בדואר ובו יהיו הוראות. בינתיים היא ביקשה שנכין מזוודה קטנה כאילו אנחנו יוצאים לנופש בשוויץ בגלל שהתוכנית הזאת הייתה סודית והיה אסור שהממשלה המרוקאית תדע מזה.

אחרי מסע של שבוע באונייה, רכבת ומטוס, הגעתי לארץ ישר לבית הספר החקלאי "כפר הנוער מאיר שפיה" שבכרמל. המשפחה הגיעה שנתיים אחר כך והתמקמה זמנית בזיכרון יעקב ואחרי כן בירושלים באופן קבוע. להורים שלנו נולדו עשרה ילדים. האח משה נהרג במסגרת שירותו הצבאי בשנת 1976. למדתי בכפר עד סוף התיכון (1961-1967) ומיד אחרי זה התגייסתי/התנדבתי לצנחנים. את כל השרות (1967-1970) עברתי בתקופה הקשה של מלחמת ההתשה בכל הגזרות.

מיד לאחר השירות הצבאי נכנסתי לתקופת לימודים של חמש שנים באוניברסיטה העברית, הפקולטה לחקלאות ומאז עד יציאתי לגמלאות (1975 – 2019) עבדתי כאגרונום במספר לא קטן של תפקידים/התמחויות. בזמן הזה הקמתי משפחה: ארבעה ילדים, תשעה נכדים, שעברי הוא אחד מהם.

הזוית האישית

עברי הנכד המתעד: נהניתי לעשות את התכנית כי למדתי להכיר את סבא שלי יותר טוב וללמוד על הילדות שלו, גיליתי צדדים חדשים על סבא. התחברתי לסבא והיה לי כיף! לרוב אני לא כל כך מתעניין בהיסטוריה אבל היו סיפורים (כמו של סבא) שהם כל כך מיוחדים עם מעשי גבורה. נהניתי מאוד לבלות עם סבא, גם כשהייתי מגיע לביקור אצל סבא וסבתא, אני לא באמת הייתי עם סבא. עכשיו כשזה היה על שעות בית הספר, אני ממש למדתי להכיר אותו למרות שהכרתי את הסיפור לפני כן.

סבא יוסי: מנקודת מבטי האישית, תכנית הקשר הרב דורי מאופיין בשלוש מגמות חיוביות: 1. לרוב, אין לנוער זמן ורצון להתעניין בהיסטוריה של הדורות הקודמים וכאן יש להם הזדמנות להתוועד לזה ברמה המאד אישית. 2. אנחנו, דור הסבים והסבתות, לא חיים פיזית עם הנכדים/נכדות ולכן אנחנו מחמיצים את ההיכרות המעמיקה איתם וזו ההזדמנות לערוך היכרות יותר קרובה איתם בהיבטים שונים לאורך התכנית. 3. להושיב אותי על הכיסא הקטן בכיתה נותן לי את התחושה שאני עדיין צעיר (בסך הכל ילד……).