מאגר סיפורי מורשת

שמי זאב אלחרר, סיפור חיי מתחיל בעיר הולדתי ירושלים בשנת 1956. נולדתי למשפחה בת שבעה נפשות, אני הילד השלישי במשפחה, גרנו בדירת שני חדרים בגודל חדר ממ"ד של היום.

זו סבתא רבתא שלי מצד אמי

ילדותי בשכונת קטמון

עולם המשחקים שלנו היה מגוון ועשיר, כל יום המצאנו את עצמנו מחדש. בנינו קורקינט מעץ שמצאנו באזור התעשייה שקרוב לביתנו, כמו כן אספנו קוגלגר (גלגל זעיר של רכב) שבאמצעותו הרכבנו סוגים שונים של קורקינטים. משחק נוסף, היינו הולכים למסילת הברזל שהייתה קרובה לביתנו, ומניחים מטבע שנקרא גרוש (אגורה) על מסילת הברזל, כשהרכבת הייתה עוברת על הגרוש היא הייתה מועכת אותו והיה לוקח לנו המון שעות לחפש את הגרוש בין האבנים הקטנות שעל המסילה.

מסילת הרכבת הישנה סמוך לביתי בשכונת קטמון. כיום "שביל המסילה "שמוביל לתחנה הרכבת הישנה

בית הספר היה במרחק של חצי שעת הליכה מהבית. בבית הספר היה מגרש כדורגל מעפר ללא שערים. היינו מאלתרים כדור מערמת סמרטוטים. היינו שוהים בבית הספר מהשעה 7:30 בבוקר עד 4:00 אחה"צ. הטיול השנתי שלנו היה לתל אביב לראות את הים, להזכיר כי ירושלים הייתה מחולקת, ירדן שלטה על העיר העתיקה כולל הכותל המערבי צמוד לשכונה עבר הגבול עם ממלכת ירדן. היו לנו יחסי שכנות עם החיילים הירדנים, קראנו להם לגיונרים. היינו נותנים להם סיגריות והם נתנו לנו בתמורה סוכריות. עד שנודע להורים שלנו על המפגשים והם אסרו עלינו להתקרב לגבול.

מלחמת ששת הימים – הכותל שוחרר

במלחמת ששת הימים (1967) שהינו במקלט משותף עם כל הבניין, הייתה חגיגה, רוב הזמן שהינו מחוץ למקלט הציבורי וראינו אך חיל האוויר מפציץ את הגבעות ששלטו על השכונה. היום יש שם שכונה שנקראת גילה, וסבתא של אבא של דריה גרה עדיין במקום. עם שחרור הכותל התארגנו כמה ילדים מהשכונה והלכנו ברגל כ-10 ק"מ עד לכותל. הלכנו בעקבות המוני אנשים שהלכו לראות את הכותל. חיילים שראו אותנו צעקו עלינו לחזור הביתה משום שעדין היו צלפים ירדנים וכן פינו את כל הנפלים מהדרך.

בדרום ירושלים יש שכונה שנקראת גבעת המטוס, על שם מטוס חיל האוויר שנפל שם במלחמת ששת הימים, אני ראיתי את המטוס נופל במקום ביום האחרון למלחמה, למחרת הלכנו מספר ילדים לכוון נפילת המטוס, אך חיילים החזירו אותנו חזרה הביתה משום שהאיזור היה זרוע במוקשים. אחד הילדים משכונה שכנה עלה על מוקש ורגלו נקטעה.

בסביבה שלנו גדלו עצי זית, סברס, תאנים, שקדים ועוד, בכל חופשת הקיץ היינו קוטפים בעיקר סברס ומוכרים בשכונה ובכסף שהרווחנו היינו הולכים לקולנוע. כשהיינו נוסעים באוטובוס לראות סרט לפני מלחמת ששת הימים האוטובוס היה עובר בצמוד לחומה שהפרידה בין ירושלים המזרחית לבין ירושלים המערבית, והנהג היה אומר לנו להתכופף בתוך האוטובוס מחשש לצלפים ירדניים שהיו יורים מעת מעת על האוטובוסים.

המרכז המסחרי בשכונה היה מקום בילוי מועדף

כפי שציינתי היינו משפחה גדולה, הורינו היו עסוקים בפרנסת הבית מה שחייב את האחים והאחיות לדאוג אחד לשני, המשמעות שכל אח היה לוקח אח אחר לגן ואחראי להחזירו הביתה.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור בשנת 1973 ואני בן 17, התנדבתי יחד עם כמה חברים מהכיתה לתעשייה הצבאית (תע"ש) והועסקנו באריזת תחמושת שנשלחה לחזית, כך במשך כחודש לערך במשך שעות רבות.

לאחר מכן התנדבתי לצנחנים, כיום אני מתנדב במוסד "יד שרה" וכן באגודת השומר החדש ששומרים ומסייעים לחקלאים לשמור על אדמתם ועל אדמות מדינה. אני רואה ערך חינוכי עליון בהתנדבות ותרומה לקהילה, כפי שנאמר "שנהייה בצד הנותן ולא המקבל". אין תחושה סיפוק והרגשה נפלאה כשאתה נותן ותורם.

בשירות הצבאי

מרק חרירה – מתכון מרק חרירה מתקשר עם שם המשפחה שלנו..איך?

מקור שם משפחתנו אלחרר: אבות אבותיי עסקו במרוקו במסחר שיבוק ויבוא בד משי, בערבית זה נקרא חרירה, מפה השם השתבש לאלחרר. במאמר מוסגר, יש מרק מרוקאי שנקרא חרירה וזאת משום שכאשר המרק מתקרר המרקם העליון שלו נהיה כמו המשי, לכן הן המרק והן שם משפחתי נושאים את השם, אלחרר, חרירה, ידוע שבמשך השנים שם המשפחה עווות במקצת.

סבא זאב  ודריה מכינים את מרק חרירה

החלום שלי…בריאות איתנה לכל המשפחה

 סבא זאב ודריה בילדותה

הזוית האישית

דריה: סבוש שלי היה לי כיף מאוד לעבוד איתך נהנתי מכל רגע ובעיקר לשמוע את הסיפורים המעניינים שלך על הילדות שלך על המלחמה ועל ההתנדבות שלך.

סבא זאב: דושקי יקירתי, נהנתי מכל רגע להעביר לך חלק מחוויות הילדות שלי, מקווה שהצלחתי בחלק מהדברים, מה שחשוב לי בעיקר להבין שלא הכל מובן מאילו, ולא בא לנו בקלות, חיינו בדלות, אבל אהבנו כל רגע מהילדות. אמר יגאל אלון שהיה מפקד הפלמ"ח. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", וזו מהות חיינו בארץ ישראל.