מאגר סיפורי מורשת

שמי ברק מור ואני לומד בכיתה ה'2 בבית הספר בן צבי רחובות, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת התכנית אני מתעד את סיפורו שלי: סבא שלי גיל ששון.

כך מספר סבא גיל:

נולדתי בישוב רעננה בארץ. נולדתי בתאריך 20.02.1952. גרנו בצריף שלא היה בו עדין חשמל, בסוף רחוב עקיבא.

בגיל שלוש בערך עברנו לבית פרטי ברחוב אחד העם, הייתי בגני ילדים. בגיל שבע בערך, הלכתי לבית הספר ממלכתי א' ברעננה. כיום קוראים לבית הספר מגד.

בתקופה ההיא, לא ידענו מה זה טלוויזיה או מחשב. בדרך כלל אחרי הלימודים, שיחקנו כדורגל במגרש בית הספר, כיתה נגד כיתה.

בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת הנוער מכבי צעיר. שם עברנו חוויות רבות של פעולות, טיולים ומחנות. למדתי בבית הספר אורט בנתניה שנקרא "יד ליבוביץ". שם למדתי במגמת חשמל. כל בוקר הייתי קם מוקדם בבוקר ונוסע באוטובוסים לבית הספר, הלוך וחזור.

באותה תקופה הצטרפתי לקבוצת הכדוריד של מכבי רעננה, התאמנו ושחקנו משחקים רבים, מול קבוצות אחרות.

בית הורי

אבי דן ואמי תקוה נולדו בעיראק בעיר בצרה. אבי היה פעיל עלייה של יהודים לארץ, במסגרת ההגנה.

אבי היה מעלה יהודים, לארץ בדרך הבאה: הוא העלה קבוצות של יהודים, על סירה בנהר שמתאגד עם הפרט והחידקל. משם היה משיט אותם עד הגבול עם פרס. שם הקבוצות היו יורדות למחנה בפרס ומשם במטוס לארץ.

לסבא מצד האימא, היה בית מפואר, על גדות הנהר, באיזור החיבור של הנהרות הפרט והחידקל. אבא שלי ביקש מסבא שלי, שהוא יביא את הקבוצות של העולים, בערב לבית שלהם ובלילה הוא היה משיט אותם לפרס. כך אבי הכיר את אימא שלי. לילה אחד אבי נתפס ע"י המשטרה בזמן שהוביל את קבוצת העולים לארץ.

דנו את אבי למוות בתליה. בזמן שהיה במעצר, ההורים שלו שיחדו את מפקד בית מעצר, כדי שיתן לאבי לצאת לחופשה של שישי שבת, ויחזור לבית המעצר. אבי ברח באותה צורה, עלה על סירה ושט לגבול עם פרס ועלה לארץ. בארץ אבי עבד בשירות בטחון כללי – שב"כ.

ההורים של אבי ואמי ניסו גם הם לברוח לארץ, אבל בדרך אחרת. הם לקחו מדריכי דרך ערבים, שיובילו אותם ללכת ארצה, מעיראק דרך סוריה לארץ. אחרי שמדריכי הדרך, קיבלו את הכסף, באמצע הדרך, המדריכים עזבו אותם והשאירו אותם במדבר. ההורים של אבי ואמי חזרו בדרך חזרה לביתם. מאוחר יותר הרשו ליהודים לנסוע לארץ. ההורים של אמי, עלו לארץ בטיסה. בארץ אבי ואמי נפגשו שוב, והם התחתנו בארץ.

שירותי הצבאי – התגייסתי בשנת 1971 

זיכרונות מפציעתי במלחמת יום הכיפורים

הצטרפתי לגדוד 88 בשנת 1971, במסגרת שרותי הסדיר. גם במלחמת יום הכיפורים הייתי עדין בשרותי הסדיר. הייתי איש התחזוקה היחיד של מערכות החשמל בנגמ"שים (נושאי גיסות) ובטנקים, במסגרת הטיפול בימ"ח (יחידת מחסני חרום). רוב אנשי היחידה היו אנשי מילואים. היות וגדוד 88 הייתה יחידה של סיור ופשיטה אמפיבים (אמפיבים – כלי רכב שיכולים לנוע ביבשה וגם לשוט במים). תפקיד היחידה היה לבצע פעילות מעבר לקווי האויב. אנשי חימוש צוותו בנגמשים של היחידה, לטיפול בתקלות בשטח אויב. אני צוותתי גם בתרגילים שהיו וגם במלחמת יום הכיפורים, בנגמ"ש של מפקד פלוגה ג' – אבי סרלין. גדוד 88 נקרא גם דב לבן, שזה בגימטריה שווה 88. כלי הרכב בגדוד נוצרו בברית המועצות של אז. הכלים נלקחו בשבי, במלחמת ששת הימים, מהצבא המצרי.

תאור הלחימה והפציעה

אני מתייחס בתיאור זה רק ליום הלחימה, ביום ו'  בתאריך 19.10.1973, על מוצב סרפאום-"אורחה".

מלחמת יום הכיפורים החלה ביום שישי 06.10.197.

בקרבות מלחמת יום הכיפורים נהרגו בגדוד 18 לוחמים, ועוד 32 נפצעו-מתוך 126 לוחמים.

ב – YOUTUBE קיים סרטון, בו מתאר המג"ד של הגדוד יודוביץ יוסלה ז"ל. את מהלך הקרבות של גדוד 88 במלחמת יום הכיפורים. מאוד מעניין לשמוע את התאור.

גדוד 88 חצה את תעלת סואץ על גשר הדוברות. הגדוד נע צפונה לכיוון איסמעיליה עד למוצב אורחה. כאשר הגענו למיתחם המוצב, המצב היה שקט. חיילי המוצב לא ירו עלינו. היות והיינו עם נגמשים וטנקים, כמו שהיו קיימים בצבא המצרי, הם חשבו שאנחנו כוח מצרי שבא לעזור להם.

בשעות אחר הצהריים, ניתנה הפקודה להתחיל בכיבוש היעד. הפלוגה שלנו התקדמה בתוך הבסיס הצבאי. ראינו שם חיילים מצריים הרוגים, משאיות נתושות ומבנים ריקים.

הגענו לגבעה, ועלינו עליה עם הנגמ"ש. ואז ראינו שהגבעה מבוצרת עם שוחות, בשוחות היו חיילים מצריים רבים. החיילים המצרים לא ירו עלינו, היות והם חשבו שאנחנו מהצבא המצרי. המוצב מזכיר מאוד את המוצב בגבעת התחמושת. המקלענים החלו לירות בחיילים המצרים. ראינו בעניי החיילים המצריים כמה הם מופתעים, שאנחנו יורים עליהם.

במרחק של כ-50 מ' מאיתנו עמד ג'יפ מצרי עם תותח. החיילים מהג'יפ ירו עלינו פגז ראשון ופגעו בגלגל (בוגיז) של הנגמ"ש. כאשר הם ירו את הפגז השני, הם פגעו בנגמ"ש שלנו בדופן השמאלית.

אני נפגעתי מרסיסים רבים בצוואר, בחזה ובברכיים. הרסיס הגדול ביותר בגודל של 6.5 ס"מ רוחב  2 ס"מ ובעובי של 2 מ"מ פגע לי בראש, בצידו השמאלי הקדמי של המצח. הרסיס ריסק את הגולגולת וחדר כ-4 ס"מ לתוך המוח. הקצה החד של הרסיס, נשאר מחוץ לגולגולת.

כאשר נפצעתי הרגשתי שאני עף לשמיים. היה זמן טוב לחשוב. אמרתי לעצמי שעוד מעת אפול על הרצפה ואקבל מכה חזקה מאוד מהאדמה. אבל הרגשתי שאני ממשיך לעוף לשמים. אמרתי לעצמי, כנראה שאני אדם מת, וכמו בסיפורים, כאשר בן אדם מת, הנשמה שלו עולה לשמיים. קיבלתי את המצב שאני בן אדם מת בקור רוח (לא נורא). אבל חשבתי לעצמי מסכנה אימא שלי, במלחמת ששת הימים היא שכלה את אחיה, ועכשיו במלחמת יום כיפור גם אני הלכתי.

לאחר מכן פתאום התחלתי לראות. שכבתי על רצפת הנגמ"ש יחד עם החברים שלי שנפצעו גם הם. בצוות הנגמ"ש היינו עשרה אנשים, ארבע מחברי הטובים נהרגו וכל השאר נפצעו. הנהג של הנגמ"ש נפצע מרסיסים בגבו. הוא המשיך לנהוג בנגמ"ש, וירד מהגבעה של המוצב למטה.

הרגשתי שיש לי פגיעה בראש, חשבתי שאיבדתי את העין השמאלית, עצמתי עין ימנית ושמתי לב שאני ממשיך לראות. חשבתי לעצמי שהפציעה בראש היא רק שריטה קטנה וזהו.

אני עצמי, למרות הפציעה שלי והכוויה שהייתה לי בפנים, לא הרגשתי שום כאב.

כאשר הנגמ"ש ירד מהגבעה, הגיע הנהג של המג"ד עם ג'יפ. אבינועם גולן ואנוכי, ירדנו מהנגמ"ש ועלינו על הג'יפ.  הנהג של המג"ד לקח אותנו לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית של נפגעים) שהיה מאחור. בתאג"ד השכיבו אותי על אלונקה, הכניסו לי אינפוזיה וחבשו לי את הראש. הרופא שאל אותי כואב לך, עניתי לא כואב לי בכלל. הרופא אמר לי, עוד מעט זה יכאב לך מאוד, אני נותן לך זריקה של מורפיום (בדרך כלל לא נותנים לפצוע בראש זריקת מורפיום, כדי שימשיך להיות בהכרה). בפציעות ראש כאלה מרגישים כאבים מאוד מאוד חזקים. אני לא מבין איך, אבל אני לא הרגשתי שום כאב.

בערב כשהקרבות על המוצב נרגעו, העלו את כל הפצועים עם האלונקות על הנגמשים. קשרו את האלונקה שלי על מכסה המנוע של הנגמ"ש. משם נסענו חזרה עד לאיזור הגשרים על תעלת סואץ.

הורידו אותנו לנקודת איסוף רפואי, בו בדקו וטיפלו בפצועים שהגיעו. הגיע אלי רופא הוריד לי את התחבושת מהראש, ואני רואה  על הפנים של הרופא שהוא  נכנס להלם מהפציעה שלי. הרופא שואל אותי לשמי, עניתי לו. הרופא שאל אותי למספר האישי שלי, עניתי לו. הרופא הסתכל על הדיסקית שלי, האם אני לא מדבר שטויות.

לאחר מכן היות והגשרים היו עמוסים בהכנסת ציוד, לצד השני של התעלה, לא היה ניתן להעביר אותנו הפצועים על גבי הגשרים. העבירו אותנו עם סירות גומי לצד השני של התעלה.

משם העבירו אותנו לנקודת איסוף רפואי בבסיס טסה. החליפו לנו אינפוזיה וחיכינו. בשעות הלילה המאוחרות העלו אותנו על אוטובוס. באוטובוס זה הורידו את כל המושבים והתקינו מתקנים לחיבור אלונקות. האוטובוס הסיע אותנו לבסיס הגדול שהיה ברפידים. שם העלו אותנו על מטוס שלקח אותנו לשדה התעופה שדה דב, בתל אביב.

בזמן הטיסה התחלתי להרגיש שקר לי מאוד, למרות שהייתי מכוסה בשמיכה. מה שגרוע יותר התחלתי להרגיש מחנק. הראות שלי נפגעו ממספר רסיסים. הנוזלים חדרו כנראה לשלפוחיות של הריאות, והריאות לא תיפקדו טוב בהעברת החמצן לדם. נשמתי בקצב מהיר כמו כלב, והרגשתי נורא.

נחתנו בשדה התעופה בשדה דב, בתל אביב, בבוקר של יום השבת. הורידו אותי מהמטוס בין הראשונים לאמבולס, היות ונחשבתי כפצוע קשה. האמבולנס הסיע אותי לבית החולים איכילוב. הגענו לבית החולים, להערכתי בשעה 8:00 בבוקר. שם רחצו אותנו מהדם נשים שעשו זאת בהתנדבות. רחצת הפצעים בחזה כאבה לי מאוד.

לאחר מכן הכניסו אותי לחדר רנטגן, וביצעו צילומים רבים של הרסיס שהיה לי במוח. זאת כדי לאפשר לרופאים להבין איך להוציא את הרסיס מהראש בלי לפגוע במוח בצורה קשה יותר.

הכניסו אותי לחדר ניתוח, היו שם מספר רופאים והבכיר שבהם מנהל מחלקת נוירוכרוגיה ד"ר ברטל. ביקשתי מהרופאים שיתקשרו להורי ומסרתי להם את מספר הטלפון. הרופאים צחקו ולמזלי גם לא התקשרו. הרדימו אותי הוציאו את הרסיס מהמוח, הסירו את החלק של המוח שנפגע, ואת עצם הגולגולת שנפגעה. הרופאים הסבירו לי מאוחר יותר, שתאי המוח הם לא כמו העור או השריר שיכולים להתאחות החדש. חייבים להוריד את החלק שנפגע, אחרת יהיה נמק במוח וזה מאוד מסוכן.

התעוררתי מההרדמה של הניתוח בשבת בערב, עם תחבושת ענקית על הראש. המבקר הראשון שהגיע אלי היה רב הצבאי. הוא נתן לי ספר תהילים קטן ורשם בו ברכה: "לגיל היקר רפואה שלמה מאחל שלמה לבנון רופא צבאי לבתי חולים". ספר תהילים זה הוא הקמע שלי.

בביקור הרופאים הראשון, ביקש ממני מנהל המחלקה ד"ר ברטל, להזיז את הידיים ואת הרגלים. הצלחתי להזיז את הידיים והרגלים. ד"ר ברטל אמר לי, שלפי מה שרשום בספרות הרפואית, הייתי אמור להיות משותק בצידו הימני של הגוף (הצד השמאלי של המוח מפעיל את הצד הימני של הגוף).

מאוחר יותר הביאו לי טלפון, התקשרתי להורי והודעתי להם שנפצעתי ושיבואו לבקר אותי בבית החולים.

לאחר יומיים שלושה כבר החלתי ללכת למרות שהיו לי בעיות בשיווי משקל מדי פעם. בשל הפציעה בראש האישונים שלי נשארו פתוחים, נאלצתי למשך פרק זמן ארוך להרכיב משקפי שמש, כאשר אני יוצא לאור השמש, או כאשר אני רואה טלויזיה.

בתאריך 13.11.1973 שחררו אותי מבית החולים. אמרו לי להגיע מדי פעם לבדיקות במרפאות החוץ. נתנו לי לקחת כל יום כדורים של ואליום והינדנטואין, כדי שלא אקבל אפילפסיה.

בהמשך השתחררתי מהצבא. בתחילת שנת 1974 התקבלתי למכינה בטכניון בחיפה ללימודים של מתמטיקה ופיזיקה. התחלתי ללמוד במכינה ולאחר זמן מה, שמתי לב שאני מרחף ולא מצליח להתרכז בלימודים, הפסקתי לקחת את התרופות שאמרו לי לקחת. למזלי, לא קיבלתי אפילפסיה אף פעם, ואז הצלחתי ללמוד כמו שצריך.

עברתי בחינות כניסה לטכניון במתמטיקה, פיזיקה ובחינה פסיכוטכנית. הצלחתי בבחינות. בחודש אוקטובר 1974 התחלתי ללמוד בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון בחיפה. סיימתי את לימודי כעבור ארבע שנים ב – 1978.

סיכום

נולדו לי שלושה בנים ובת אחת. יש לי שישה נכדים: ארבעה בנים ושתי בנות – זה הדבר הכי חשוב!!!

בשנת 1981 רכשנו בית פרטי במושב תל מונד. אנחנו גרים בבית זה עד היום.

לאחר סיום לימודי בטכניון בחיפה עבדתי בתחילה, שלוש שנים בחברה פרטית לתכנון מתקני חשמל. לאחר מכן התקבלתי לעבוד בתעשיה הצבאית כמהנדס חשמל. עבדתי בתכנון ופיתוח של פרויקטים רבים, שהם חשובים מאוד לביטחון מדינת ישראל, והם גם מסווגים מאוד.

כיום אני גימלאי, יש לי חיים טובים ואני נהנה מהם מאוד!!!

הזוית האישית

סבא גיל ששון: מאוד נהנתי לספר לברק, על החיים שלי בילדותי. כמו כן לספר לו על מה שקרה לי במלחמת יום הכיפורים.

הנכד ברק מור: נהנתי מאוד ממה שסיפר לי סבא שלי. מאוד היה מעניין הסיפור שלו על מלחמת יום הכיפורים.