מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אלי איזק, נולדתי במוצאי שבת על שם אליהו הנביא. נולדתי באיראן (פרס), בעיר ששמה מלאייר, במחוז המדאן, דרומית לטהרן בשנת 1941.

אני זוכר שלאבא שלי לא הייתה משפחה במלאייר כי הוא בא מעיר אחרת, אבל לאימא שלי היו הורים ואחים, ובעיר חיו כל הדודים מצד אמי. גרנו מאוד מאוד קרובים אחד לשני. המשפחה שלי הייתה ציונית, נהגו לומר אצלנו "בשנה הבאה בירושלים.."

יש דברים מילדותי שאני זוכר היטב. למשל, השירותים היו מחוץ לבית, והם היו בעצם בור עם פתח. בתור ילד שובב נפלתי פעם פנימה, עד הצוואר בתוך הבור, עוד קצת ולא היו מוצאים אותי בכלל. את זה אני לא זוכר בעצמי, אבל זוכר שסיפרו לי זאת ומדי פעם היו מזכירים לי את זה.

בעיר הולדתי היו פארקים ענקיים, לא היו חסרים מים. בשני הצדדים של הרחוב היו ואדיות עם מים זורמים. כמעט כל סופשבוע היינו הולכים עם הדודים והמשפחה ועושים פיקניק, אני זוכר, שהיו עצי תות, והיינו פורשים שמיכה מתחת לעץ ומנערים אותו והיו לנו תותים לכל השבוע. בפסח היינו עושים חג גדול ביחד.

היו עושים סדר פסח יותר רציני מפה. היום מקצרים ועוקפים, ואז הייתה הקפדה. בחג הפסח באיראן, מה שלא מקובל פה, לא היינו עובדים. אז זה היה ממש חגיגי – שבעה ימי פסח. השולחן היה ערוך מכל טוב ונהגנו לעשות ביקורים ולעבור מבית לבית. כל שבעת הימים של פסח השולחן היה ערוך בממתקים כשרים לפסח ובשביל הילדים זה זיכרון חזק.

בפורים לא נהגנו להתחפש בתחפושות, אבל היו קוראים את המגילה בבית כנסת. העיר בה גרנו הייתה עיר של מוסלמים בעיקר, אבל היו בה כמה משפחות יהודיות. חלק מהמוסלמים בעיר היו אנטישמים וחלק לא. בעיר לא היה בית ספר נפרד ליהודים.

ההורים

אבא שלי, משה, היה הקצב של העיר, כך שבשר לא היה חסר לנו. בכל יום שני וחמישי הייתה שחיטה, והיהודים היו באים לקנות בשר. החנות הייתה ליד הבית, ואנחנו גרנו ממש בסמיכות לבית הכנסת. הקיר של הבית היה קיר משותף עם בית הכנסת.

אימא שלי, רבקה, עבדה באיראן בחייטות, בבית. היו באים אליה למדידה ולתפירה והיא הייתה תופרת ועושה תיקונים לבגדים. אימא שלי הייתה מאוד מסורתית, היא הייתה הולכת עם כיסוי ראש. אבא שלי קצת פחות. עד שעלינו לארץ שמרנו כשרות, אך לא שמרנו שבת ולא הלכנו לבית הכנסת.

אימא שלי הייתה האחראית על חינוך הילדים בבית.

אבא שלי היא מבוגר מאימא שלי ביותר מ – 30 שנה. הוא התחתן בחייו שש פעמים. אחת הנשים הקודמות נפטרה, ומשאר הנשים הוא התגרש. אימא שלי היא אשתו השישית. מהנשים האחרות לא היו לו ילדים, אז הוא אימץ שני ילדים. שני הילדים גדלו אצלנו בבית כשהורי התחתנו.

לפנַי נולדה להוריי ילדה שנפטרה בגיל צעיר. אני נולדתי אחריה, אחרי נולד אח שצעיר ממני בשלוש שנים, אחות שצעירה ממני בשבע שנים ואח שצעיר ממני בעשר שנים.

העלייה לישראל

כשהייתי בן שש עזבנו את מלאייר ועברנו למחנה המעבר בטהראן לקראת עלייה לישראל. גרנו באוהלים ונתקענו שם שש שנים. המצב הכלכלי של המשפחה הידרדר במשך השנים האלה, כי ההורים שלי לא עבדו. כדי שאני אלמד הייתי צריך לעבוד ולגור אצל המנהל של בית הספר היהודי בעיר. מגיל שבע לא חייתי עם הוריי באותו בית. אז לא היו לומדים אנגלית, ועד היום אני לא יודע אנגלית. אחיי הקטנים נשארו עם ההורים במחנה המעבר.

בעת הכרזת הקמת מדינת ישראל הייתי עדיין באיראן. כיהודים רצינו לעלות לישראל. היה מאוד קשה להשיג אשרת עלייה. בתאריך  6/6/1956, סוף סוף עלינו לישראל. עלינו ארצה מסיבות אידיאולוגיות וציונות. עלינו ארצה במטוס אל-על בטיסה ישירה מטהראן שבאיראן. הלכנו ישר לאחי, שעלה קודם ארצה, הוא היה גר בתל מונד. הוא הקים לנו בחצר צריף וגרנו שם. אבא שלי עבד קצת בעבודות דחק, ואימא שלי עבדה בקטיף תפוחי אדמה בידיים וגם כעובדת ייצור.

כשהגענו לארץ שלחו אותי לעליית הנוער. שלחו אותי לקיבוץ רעים. אחי נשלח לקיבוץ גבעת ברנר. בקיבוץ למדנו חצי יום, לא בצורה מסודרת, וחצי יום עבדנו. את השפה העברית למדתי בקיבוץ, היה לי קל יחסית ללמוד עברית.

פיזרו אותנו לכל מיני ענפים בקיבוץ ואני ביקשתי לעבוד בחשמל. בקיבוצים היו כל מיני קומקומים ומגהצים עם גופי חימום פשוטים, ואני הייתי מתקן אותם. היו מבקשים ממני לתקן אותם, כי עד שהחשמלאי היה מתפנה לזה היה עובר די הרבה זמן, אז הייתי די מקובל שם. התחברתי מהר לאנשים ולסביבה. להורי המבוגרים היה קשה יותר להיקלט בארץ.

בינתיים בנו בקדימה צריפים, וההורים עברו לגור שם. אחותי ואחי הקטן ביותר חיו עם ההורים בצריף בקדימה ולמדו בבית ספר רגיל. ביני ובין הוריי היו יחסים טובים, אך הייתי ילד חוץ בקיבוץ רעים שבנגב.

הסיפור המרגש ביותר בחיי הצעירים היה העובדה שעלינו ארצה. מאוחר יותר כמובן שהתחתנתי ונולדו לי ארבעה ילדים ומהם עשרה נכדים.

החיים בישראל

אנחנו יצרנו לעצמנו תעסוקה. את שעות הפנאי בילינו כך: פעם בשבוע-שבועיים יצאנו לסרט, שיחקנו שחמט ושש בש ומשחקי קלפים. בשנות העשרים אני האזנתי למוזיקה ישראלית. לא היה אז אינטרנט והיינו מוגבלים לרדיו ישראלי. רקדנו ריקודי הורה וריקודים ישראליים בעיקר. בשנות העשרים זו הייתה התקופה בה שרתי גם בצבא – הייתי לוחם בצנחנים – בחייל נח"ל מוצנח. צנחתי 32 צניחות ממטוסים. אני תמיד הייתי איש טכני והטכנולוגיה תמיד עניינה אותי והתקדמתי עם הקידמה.

בנח"ל מוצנח

בעבר היה נהוג לשדך בין הצדדים, בדרך של מפגשים "אקראיים", בעיקר בחתונות אחרות או אירועים אחרים. אני הכרתי את אשתי לעתיד, רינה ז"ל, בחתונה משותפת שהיינו בה. לאחר החתונה ערכתי בירור עליה ואז הזמנתי אותה לצאת איתי. מאז היינו יחדיו. נישאנו ונולדו לנו ארבעה ילדים ויש לי עשרה נכדים. כל הילדים שלי עוסקים בנושאים מגוונים: הבן הגדול שלי הוא עורך דין, הבת עוסקת בתחום כרטיסי האשראי, הבת השנייה עובדת בעיתון "גלובס" והבת הקטנה היא מורה לחינוך מיוחד. הנכדים שלי הם בגילאי 7 עד 25, כשהגדולים הינם כבר סטודנטים באוניברסיטה.

מתכון אהוב – זיכרון מבית הורי 

אהבתי לאכול אורז פרסי  כשבתחתית תפוחי אדמה ועד היום אני אלוף בזה. זה המתכון האהוב עלי:

אני משתמש באורז בסמטי, משרה את האורז, עד 24 שעות במים רגילים. שוטף את האורז, שם אותו בסיר עם מים רותחים שמכסים את האורז. מוסיף 2 כפות מלח, לכל קילו אורז. מבשלים חצי בישול על אש רגילה. משהו כמו 8 עד 10 דקות. מסננים. שוטפים את האורז עם מים קרים במסננת. פורסים תפוחי אדמה ומניחים בתחתית הסיר ומטגנים את תפוחי האדמה משני הצדדים עד להשחמה. שופכים את האורז לסיר עליהם בלי מים, על אש קטנה. עוטפים את המכסה עם מגבת. אחרי 7 דקות מוסיפים כוס מים רותחים עם כך מרק עוף. לבדוק אחרי 15 דקות והכל מוכן. אפשר להוסיף שמיר או שקדים או צימוקים או תמרים. ההוספה לאחר חצי בישול…. ובתאבון…

הזוית האישית

אלי אייזיק: חוויה מעצימה ומרגשת לשחזר את הילדות עד היום.