מאגר סיפורי מורשת

שמי אליסיה סליה גורביץ' נולדתי בתארי 1.3.1955 בארגנטינה בעיר בואנוס איירס. הסיפור של המשפחה שלנו מתחיל בסוריה, הסבים שלי נולדו בסביבות שנת 1900 בני המשפחה של אבא של אימא שלי הגיעו לארגנטינה בערך בשנת 1910 והתבססו כלכלית.

אבא של סבא סיפר לאח שלו שטוב בארגנטינה, באותה תקופה המצב הכלכלי בסוריה לא היה טוב, לכן הוא שלח אחת מהבנות שלו כדי שתתחתן עם הבן דוד שלה וכך קרה שהסבים שלי בני דודים משני אחים קראו להם רשל ומרקוס.

עברו השנים נולדו להם ילדים ביניהם אימא שלי אלנה. במרוצת השנים הכירה את אבא שלי סלומון אלפרדו שגם במקרה המשפחה שלו הגיעה לארגנטינה מאותו מקום, מהעיר חאלב שבסוריה. הוריי התחתנו בשנת 1947 ונולדו להם שישה ילדים וביניהם אני אליסיה, סבתא של עמנואל.

נולדתי בארגנטינה בשנת 1955 הייתי בגן של בית הכנסת השכונתי בלב בואנוס איירס כבר בגיל שלוש. בגיל שש עליתי לכיתה א' בבית הספר מספר 10 בשכונה, אבל המשכתי ללמוד אחרי הצהריים בבית הספר של בית הכנסת. שם למדנו לקרוא בעברית במטרה להתפלל, למרות שלא היינו משפחה בעלת אופי דתי.

בגיל 13 נכנסתי לבית הספר התיכון למגמה שלא רציתי ללמוד בה, הנהלת חשבונות. בליבי תמיד רציתי להיות מורה, אבל בארגנטינה כמו הרבה מקומות בעולם להיות מורה זה לא עסק רווחי ומכיוון שבארגנטינה המצב הכלכלי לא היה טוב, אבא שלי הציע שאני אלמד מקצוע שייתן לי עתיד. אחרי שלושה חודשי לימוד אבא שלי פשט את הרגל בעסק ולי ולאחי נתנו משימה, כדי להציל את העסק המשפחתי, לעבוד עם אבא בחנות. אחי קרלוס עזב את בית הספר בהרבה צער ואני מאוד התקשיתי ללמוד, לכן שלחו אותי לבית ספר ערב בו למדתי חמש שנים. למדתי שם  עם בנות יותר גדולות ממני, למדנו בשעות לא מקובלות לילדה בגילי, כי  הלימודים בבית ספר זה התחילו בשעה 18:00 בערב ולמדנו עד שעה 23:00 בלילה ובשעת אפס נשארנו עד לשעה 23:30. בבוקר היינו צריכים ללכת לעבודה ולחפש זמן לעשות שיעורים וללמוד למבחנים, אבל למרות הקושי סיימתי עם בגרות מלאה בתחום.

למרות שהייתי מאוד עסוקה, בגיל 14 הייתי חברה בתנועת נוער ששמה ״חי״ תנועה של הקהילה הספרדית בשכונה של סבתא שלי רשל. מה שהיה מאוד כיף הוא שהכרתי הרבה חברים שכולם עלו לארץ, חלק מהם חברים שלי עד היום. הם נהיו כמו משפחה שנייה בשבילי. בו זמנית המשכתי לעבוד בחנות של אבא עד גיל 16.

יום אחד הציעו לי עבודה במשרד עם רואה חשבון ועורך דין והמשכתי לעבוד שם, בזמן שבמקביל המשכתי את לימודי הערב. העבודה במשרד הייתה מאוד מאתגרת ושם פגשתי אנשים מבוגרים ממני שמהם למדתי הרבה על ניהול משרדים והנהלת חשבונות. זה עזר לי מאוד עם הלימודים וגם בהמשך החיים.

בגיל 17 בדיוק עם סיום לימודי התיכון שלי הכרתי את מריו, בחור נחמד וגדול ממני בארבע שנים, הייתה לו חנות של חלקי חילוף לרכב, היינו חברים במשך שלוש שנים וכשהגעתי לגיל 20 התחתנו.

 ביום נישואינו

באותם שנים בארגנטינה היו זמנים קשים בגלל הבעיות עם החונטה הצבאית ששיבשו את שגרת החיים היומיומית ואת הביטחון והכלכלה של אזרחי המדינה. באותה תקופה נעלמו ונהרגו הרבה אזרחים על ידי אנשי הממשלה שהיו לוקחים אזרחים תמימים לחקירות בלי שום קשר לאירועים. היו הרבה מאוד אנשים שהיה להם חוסר מזל, חלקם נכלאו והרבה מהם נעלמו ועד היום לא נמצאו עקבותיהם.

למרות הפחד של אותה התקופה המשכנו לעבוד בעבודות שלנו, וכבר רצינו להביא לעולם ילדים. בגיל 22 נולדה לנו הבת הבכורה נטליה והפסקתי את עבודתי במשרד. בגיל 24 נולדה הבת האמצעית פאולה. באותו הזמן עברנו לדירה אחרת ושם התחלתי לעבוד במשרד במפעל של אחי הגדול.

ההחלטה לעלות לישראל

החיים נהיו קשים ביותר מבחינה כלכלית. כשהכרתי את בעלי, מריו, הוא רצה מאוד לעלות לארץ. באותו הזמן חברים שלנו עלו לישראל והתחלנו לחשוב ברצינות על עלייה. אחרי הרבה מחשבות וניסיונות שכנוע של הורינו, לא לעזוב, החלטנו גם אנחנו לעלות. אני הייתי אז בת 26 ומריו בעלי היה בן 30. השארתי בבואנוס איירס את הוריי, סבתי וחמשת אחים ואחיות שלי: שרה, רקל, קרלוס, מרקוס וגבריאלה אחותי הקטנה ומשפחתם. בעלי השאיר שם את הוריו, את הסבים ואת אחותו לילאנה ומשפחתה.

למרות כל הגעגועים וכל העצב ניסינו בכל הכוח להתרגל לעם, לשפה ולחיים החדשים בישראל. בעלי התחיל לעבוד במקצועו (תכנות רכב), אחרי שבועיים מיום שהגענו לארץ. אני לא יכולתי ללכת ללמוד, כדי לשחזר את התעודה שלי בהנהלת חשבונות בעברית, ואחרי שלושה חודשים, בשביל הפרנסה שלנו, התחלתי לעבוד ב"משביר לצרכן" בתור מוכרת כלי בית – זאת הייתה העבודה הראשונה שלי בארץ. בגלל ששעות העבודה לא איפשרו לי את הגמישות בכדי לגדל את הבנות שלי, נאלצתי להחליף עבודה. התחלתי עבודה חדשה בתור סייעת בגן ילדים, זה היה קרוב מאוד לחלום שלי להיות מורה ולכן ממש אהבתי את העבודה.

נשארתי בעבודה זו עד שנולד הבן השלישי הישראלי היחיד שלי ושמו אייל. אייל הוא אבא של עמנואל ועומרי והוא נולד שנה ותשעה חודשים אחרי העלייה שלנו לישראל. שנתיים נשארתי עם הילד בבית, כדי ללמד אותו את השפה הספרדית ובו זמנית טיפלתי בילדים של החברות שלי. כשאייל הלך לגן, בגיל שנתיים, התחלתי לחפש דרכים להתקדם ולבנות קריירה. התגלגלתי בין עבודה לעבודה, עד שמצאתי עבודה יצירתית עצמאית, התחלתי לעסוק בבישול. התחלתי  לבשל בבית כדי להתקדם וללמוד, נכנסתי גם לעבוד במלון קינג דיוויד בירושלים, שם הייתי עובדת מצטיינת ושלחו אותי לעבוד בבית הנשיא. זה היה בתקופה של הנשיא הרצוג האב, היה לי העונג לשרת אותו הכרתי הרבה אנשים מכובדים.

במרוצת השנים פתחנו עסק קייטרינג משפחתי משלנו ועשינו אירועים לאנשי ממשלה ולאנשים מפורסמים וחשובים וכן לקהל הרחב, התקדמנו הרבה במשך 23 שנות העשייה.

המשפחה גדלה הילדים התחתנו ולאט לאט התחילו להביא ילדים. לפני כ- 12 שנה סגרנו את העסק ויצאנו לפנסיה וכל אחד מאיתנו (אני ובעלי) התחלנו להגשים חלומות, לנסוע לכל מיני מקומות בעולם ולהתעסק ביצירה וליהנות עם הילדים והנכדים בכל הזדמנות שיש.

זהו סיפור חיי אשר אני שמחה לשתף. בסיפור זה עמנואל, הנכדה שלי גילתה פרטים חדשים ומרגשים אודות העבר שלי ושל אבא שלה. נהניתי מאוד מהמסגרת של הקשר הרב דורי, אני חושבת שזה מפעל חשוב שיש לשמור ולטפח לדורות הבאים.

הזוית האישית

סבתא אליסיה: חוויותינו הייתה כיפית מאוד. אני מאחלת לנכדתי שהקשר שלנו שהתחלנו בתוכנית הקשר הרב דורי ימשך לאורך זמן ושנלמד עוד ועוד דברים חדשים אחת על השנייה ושנמשיך להיות חברות. מאחלת לנכדתי שתשאר כמו שהיא ושנשאר ביחד ושנמשיך לבשל ביחד.

עמנואל: אני מאחלת לסבתי שתמשיך להיות כמו שהיא ותודה על זה שהיא הייתה איתי בתהליך הזה ושהיא תמשיך להצחיק אותי ושאני אלמד ממנה עוד ועוד דברים.