מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם מיוסט, נולדתי באספרו, עיירה מעורבת דתות במרוקו, בתאריך 29.9.1951. בעיירה היו יחסים טובים עם המוסלמים. גרתי בבית ובו חדר אחד בלבד. יש לי 10 אחים. אחי הגדול נפטר.

למדתי בגן ילדים יהודי ובבית ספר יסודי דתי בשם "אם הבנים". בכיתה ה' נרדמתי בכיתה. המורה העניש אותי ואמר לי לעמוד על השולחן. נפלתי ממנו ושברתי את עצם הבריח, שם יש לי צלקת עד היום.

בכיתה ח' התחלתי ללמוד בישיבה בעיר טנג'יר, שם למדו גם לימודי חול וגם לימודי קודש. באותה עת נפגשתי עם הוריי למשך חודשיים בשנה (סוכות ופסח), עקב המרחק הרב (כ-600 קילומטרים).

את בר המצווה חגגתי בבית יחד עם אחי, הגדול ממני ב-4–5 שנים, עקב מצב כלכלי לא פשוט שלא אפשר לנו לחגוג בנפרד. אהבתי לשחק משחקים שונים, כמו כדורגל, גולות וחמש אבנים. אהבתי לאכול קוסקוס, חמין, מופלטה ועוד. לא היה מבחר רב של אוכל, מה שהיה – אכלנו. אבא שלי עבד במסחר בדים – היה נוסע בראשון וחוזר ברביעי. אמי לא עבדה.

עליתי לארץ  מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, יחד עם אחותי דרך סוכנות עליית הנוער. העלייה התבצעה  במטוס בקו קזבלנקה–מרסיי ומשם, לאחר שהות של כשבוע במחנה, טסנו לארץ. כ-100 איש היו במטוס.

כאשר הגענו לארץ, התפזרנו. גרתי אצל אחי בגבעת אולגה במשך כשנתיים ולאחר מכן חזרתי לעליית הנוער. לא היו לי קשיים בשפה: אני יודע לדבר עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית וספאניולית. הסוכנות העניקה לי דמי עלייה ואת שאר הכסף הרווחתי בעבודה בקטיף. יחד עם העבודה, הייתי צריך ללמוד את המקצוע "מבנאי מטוסים" בפנימיית נווה עמיאל בצפון. לאחר שעבדתי בקטיף התגייסתי לחיל האוויר בשנת 1970. שירתי בבסיס רמת דוד 3.5 שנים. עקב מלחמת יום הכיפורים, התבקשתי לשרת 8 חודשים נוספים מעבר לשירות הקבע.

הוריי עלו לארץ 20 שנה לאחר שעליתי.

שבתות וחגים:

בשנה הראשונה לעלייתי, את השבתות העברתי יחד עם אחי.  בעת שירותי בצבא, העברתי 3 מהן בבסיס ו-1 בבית בסבבים. במרוקו, בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. כל היהודים שמרו שבת. הייתה אווירה של חגים. בית הכנסת שם כונה "בית הכנסת הגדול" והכיל כ-400 איש. בשבתות נערכו שם דרשות של הרב, וכולם באו להקשיב להם.

בישראל, אווירת החגים שונה מאוד מהאווירה במרוקו. זכור לי כי שבוע לפני החגים במרוקו כבר נערכו הכנות לחג, שלא כמו בישראל. במרוקו קידשו את החודש לפי מופע הלבנה. את ערב פסח ערכנו גם ב-י"ד בניסן וגם ב-ט"ו עקב הספק: האם הוא חל ביום הזה או לאחריו. מסיבה זו חוגגים במרוקו כל חג במשך יומיים. מצות לפסח קיבלנו מרומא / מארצות הברית / מצרפת, כי במרוקו לא הייתה מאפיה כשרה.

בסוכות, לכל בית בנו סוכה משלו. חנוכייה הדליק כל אחד בביתו, אך הדליקו גם בבית הכנסת. במקום מגוריי היו תקנות שתוקנו על ידי רב העיר: כל שבת התרכזו עניים בחדר, והם הוזמנו לבתים. כל מי שאפה לחם היה צריך להביא לעניים, אותו היו אוכלים בבתים או בחדר שם התרכזו. במלאח, היהודים הביאו את סיר החמין (הסירים היו בצבעים שונים) ואוטמים אותם במים וקמח (לשמירה על חום ויציבות). בשבת בבוקר, בשעה 9:30 בערך, לאחר תפילת שחרית, כל משפחה הייתה לוקחת את הסיר שלה מהטאבון הענק וסועדת בביתה. את הסעודה השלישית סעדנו בבית, אך חלק סעדו בבית הכנסת, כאשר הרב דרש. גם ההבדלה נערכה בבית, לאחר תפילת ערבית. היא נמשכה זמן רב בתוספת פיוטים, כמו "אברך את שם ה'".

הרב, דוד עובדיה כתב ספר בשם "נהגו העם", אשר הכיל את כל מנהגי המקום. בנוסף, הוא כתב ספרים נוספים אודות הקהילה המקומית. הרב עלה לארץ וכיהן כרב שכונת בית וגן בירושלים, דיין, מוהל ושוחט. הרב עזר להרבה אנשים בכך שבעת שהגיעו לגיל הפנסיה, הרב ואביו, שהיה גם הוא מוהל, הציגו מסמכים אודות שנת לידתם של המבוגרים, שלא תועדה במקום אחר, וכך הוכיחו כי הם אכן בגיל הפרישה. בקהילה היה גם הרב הדיין הראשי רפאל משה אלבז, שהיה דודו של רבי יעקב אבוחצירא, אלבז.

חפץ מיוחד:  מגילת אסתר

המגילה הייתה שייכת לאבא שלי. זו הייתה מגילה עתיקה וחשובה. קיבלתי אותה בשנת 1982. מישהו נכנס לבית של אבא שלי, לקח את המגילה היקרה והחליף אותה באחרת.

הזוית האישית

רועי: היה מאוד מחכים ומעניין ללמוד על אורח החיים והמנהגים שהיו נהוגים במרוקו בעבר. היה מרתק לשמוע את הסיפורים שחווה אברהם, והם לימדו אותי הרבה על אדם אחד שרציתי להכיר.