מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה חיה, נולדתי בכפר שלם שכונה בדרום תל אביב, להורי יוסף ויפה שלום. את פירטי הסיפור על הורי אני מספרת מזיכרונות הילדות שלי והסיפורים שסיפרו הורי ושעליהם גדלתי. אבי יוסף שלום נולד בשנת 1915 בעיראק. אימי אלבה יפה נולדה בארץ להורים שעלו לארץ בשנות ה- 20 מיוגוסלביה. אבי ומשפחתו חיו בעיר הבירה בגדד. אבי עלה בשנת 1935 לארץ, פלשתין, באופן עצמאי כשהיה בגיל 19, בעוד שהוריו ומשפחתו נשארו בבגדד.

אבי סיפר שבשל החיים הקשים שהיו ליהודים בבגדד באותה תקופה ובשל החיים הקשים בביתו, היה נחוש בדעתו, למרות גילו הצעיר, הוא היה בן 18, לקחת אחריות על עצמו לעזוב את משפחתו ולממש חלום שנירקם בראשו… לקום ולברוח ולעשות עלייה לרגל לארץ ישראל – החלוץ שלנו. השנה שנת 1933 תקופת המנדט הבריטי- ירדן, ישראל. בדרכו הארוכה, הגיע רגלית עד לירדן, שם עשה שהות לפרנסתו. הוא היה זקוק לכסף למחייתו  ומצא עבודה כחייט אצל חייט ירדני שהיה בשירות הצבא הבריטי. תחילה למד כיצד להפעיל מכונת תפירה ומגהץ והוא מתאר איך תפר כפתורים במדי החיילים הבריטיים.

אבי בעבודתו כחייט תחת השלטון הבריטי, מגהץ מדים לחיילים

כל העת הוא המשיך לתכנן איך יוכל להשלים את עלייתו לארץ. במהלך שהותו אצל החייט בירדן הוא לא הפסיק לבדוק ולתכנן את המשך דרכו לארץ, איך יוכל להשלים את משימתו. הוא עקב וגילה שיש רכב דואר בריטי שחונה ומעמיס דברי דואר סמוך למקום עבודתו, ויוצא מדי שבוע ובאופן קבוע עם חבילות דואר לארץ ישראל. בשנת 1934 כשנה לאחר שעבד וחסך הוא מחליט להמשיך ולממש את תכניתו.

מכונית הדואר הגיעה. חיילים פרקו והעמיסו חבילות דואר ברגע שלא הייתה השגחה, הרגע הנכון, הוא חמק ועלה לרכב, הסתתר בין  עמוק בין חבילות הדואר. מכונית הדואר עשתה את דרכה לישראל. רכב הדואר הגיע לתל אביב ובשעה שחנה ביעדו הצליח אבי לצאת ולחמוק ממנה. תכניתו צלחה ומאז חי בתל אביב. הוא דאג לסדר את ניירותיו ולקבל ויזה במדינת פלשתין לימים ישראל. מצא לעצמו מגורים בעיר יפו תל אביב ויצא לחפש עבודה, הוא מצא עבודה בענף הבנייה. אימי אלבה יפה נולדה בארץ. סבי וסבתי דוד ואסתר אלבה מצד אימי  נולדו ביוגוסלביה בעיירה בשם מנסטיר גם הם היו ציוניים ועשו עלייה לארץ. הם חיו תחילה בעיר ירושלים, שם ניפטר סבי והוא קבור בהר הזיתים, לאחר שניפטר עברה סבתי עם שלושת ילדיה לגור בתל אביב והם גרו סמוך לנווה צדק.

השנים היו שנים שלפני הכרזת המדינה, הורי הכירו זה את זה כשבילו עם החברים הם התאהבו ונישאו. באותם שנים תקופת המנדט הבריטי, פעלו ראשי הישוב בארץ ובאירופה לממש רעיון הקמת מדינה יהודית – ישראל, באירופה נשבו רוחות מלחמת העולם השנייה והיה גירוש יהודים, לכן גברה עליית היהודים לארץ. הערבים חששו מרעיון הקמת מדינה בפלשתין וגילו התנגדות לרעיון הקמת מדינה יהודית. ביפו תל אביב, היו התנכלויות והם פרעו ביהודים. הורי שגרו בשכנות לערבים סבלו מהתנכלויות של השכנים הערבים. הם גידלו משפחה וילדו שמונה ילדים שני בנים ושש בנות, אני איפה שהוא באמצע. שניהם עבדו קשה ועשו ככל יכולתם לגדל שמונה ילדים בתקופה קשה של מפרעות, מלחמות- מלחמת סיני, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. מספרת אמי שבתאריך בו נולדתי 18/1/1950, ירד בתל אביב שלג כבד והחיתולים שהיו תלויים על החבל קפאו, אז לא היו מייבשי כביסה בבתים. היום לעיתים אני שומעת שחזאי מזג האוויר דני רופ מזכיר את החורף ההוא בו ירד שלג כבד בתל אביב.

בביתי נשמעו שלוש שפות מדוברות שהתערבבו זו בזו עברית, ספניולית וערבית ונשמעה מוסיקה של פריד אל אטרש ואום קולטום. אבי דיבר עברית ושפת האם שלו הייתה ערבית. אמי דיברה עברית ושפת האם שלה הייתה ספניולית, ערבית למדה מהשכנים הערבים שחיו בשכנות ביפו. הורי לא הצליחו להנחיל לנו את שפת האם של כל אחד מהם לא ערבית ולא ספניולית, מלבד העברית שהיא שפת האם שלי שהייתה משותפת לשניהם..

השנים היו שנים  של ראשית שנות המדינה. הבית שגדלנו באזור מסגד "חסן-בק" ביפו תל אביב סמוך לנווה צדק לא הספיק למשפחה מרובת הילדים והמשפחתי עברה  לגור בכפר שלם שכונה אחרת בתל אביב. תחילה גרנו בבית קטן וכעבור שנים עברנו לגור בבית גדול ומשופר מעט. בית על הקרקע עם חצרות גדולים שהיה מרווח יותר. הייתה לנו גינה גדולה סביב הבית וההורים שלי עיבדו את האדמה זרעו ושתלו פרחים ומיני ירקות מהם הייתה אמי מכינה מיני מאכלים טעימים.

החצר האחורית של הבית הייתה גדולה והייתה משותפת לעוד שני שכנים. בחצר הזאת היו לולים של תרנגולות  וכלוב של יונים, את הביצים ההורים היו אוספים ואנחנו אכלנו אותם. במרכז החצר היה עץ תות ענק עם גזע עתיק ועל עץ התות בנינו בית עץ בו היינו אני ואחיותיי מטפסות ומשחקות ואוכלות. האווירה הייתה כאילו לגדול במשק חקלאי, מפה צמחה אהבתי לטבע, הורי הצליחו להנחיל לי אותה.

החיים לא היו קלים ונוחים בהשוואה להיום. באותה תקופה לא היה מקרר חשמלי ,המקרר עבד וקירר באמצעות קרח. לימים המצב הכלכלי אפשר והורים רכשו מקרר חשמלי. כמו כן לא הייתה טלוויזיה בבית אני ואחותי ישבנו סביב הרדיו תוך הקשבה לשירים ותסכיתים ששודרו. לא הייתה מכונת כביסה. יום בשבוע היה יום כביסה. אימא הייתה מדליקה פרימוס חיממה מים בדוד  והרתיחה את הכבסים, כמובן שכולנו עזרנו לה "ביום הכביסה" באותו יום היא בישלה באופן קבוע מרק שעועית.

לימים כשראיתי את המחזה "בוסתן הספרדי"  שחיבר וכתב יצחק נבון הבנתי שבכל הבתים ביום הכביסה  בישלו מרק שעועית, היה תבשיל שקל לבשל ואפשר להתפנות למשימת יום הכביסה..

למדתי בבית ספר יסודי "אליהו גולומב" אהבתי ללכת לבית הספר ולמדתי בו מכיתה א'-ח'. היו לנו שיעורי חקלאות עיבדנו את האדמות החקלאיות של בי"ס, היו שיעורי מוזיקה, שרתי במקהלת בית ספר והרבינו להופיע בטקסי בי"ס. מדי בוקר התכנסנו למסדר בוקר להנפת דגל ישראל עמדנו עמידת דום, לאחר מיכן, עשינו מספר תרגילי התעמלות ושמענו את דבר המנהל. בבית ספר היה חדר אוכל בו אכלנו את  התוצרת החקלאית של שדות הגידולים  שגידלנו בשיעורי חקלאות.

השכונה בה גדלתי הייתה כיפית, מלא חברים וחברות הרבינו לשחק אחה"צ במשחקי שכונה, קלאס, מחניים, קפיצות בחבל, מחבואים, תופסת וחמש אבנים והייתה אחוות שכנות שאין כמותה היום. בבית ספר תיכון למדתי בעירוני ו', בית הספר היה ממוקם ברחוב מפו בתל אביב, אחר יום הלימודים ולעיתים באמצע יום הלימודים חמקנו מבית ספר כדי לבלות בחוף גורדון וחוף מציצים המפורסמים בחופי תל אביב אז.

כשהייתי בכיתה י"א השנה 1967 פרצה מלחמת ששת הימים והחוויה שאני הכי זוכרת מהמלחמה הייתה המאמץ המלחמתי שנדרשו תלמידי בתי הספר היה להדביק מסקינטייפ על חלונות בתי החולים ולמלא שקי חול סביב שוחות שבהן ניתן להסתתר בשעת הפגזה. זכורה לי במיוחד הפעם הראשונה ששמעתי אזעקה. הייתי בדרכי לבית ספר בתחנה המרכזית של תל אביב ולפתע נשמעה אזעקת אמת וכל הקהל הרב שהיה באזור מיהר לרדת למקלט שהיה מתחת לכל התחנה במרכזית עד אז לא ידעתי על קיומו, זו הייתה חוויה מפחידה ומלחיצה. ירדנו למקלטים מחשש להפצצה אווירית. הבהלה הייתה גדולה וכל הקהל הגדול ששהה במקלט במשך חצי שעה עד הישמע אזעקה נוספת ליציאה מהמקלט.

עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא ושירתי במחלקת אג"ם בראשה עמד ראש אג"ם אלוף עזר וייצמן שכעבור מספר שנים היה לנשיא המדינה. במהלך שנת לימודיי בכיתה י"ב הכרתי בחור חמד, האהבה הייתה גדולה וכעבור שנתיים נישאנו. נישאתי בגיל 20 וילדנו 3 ילדים, שתי בנות ובן, תובל חמוטל והילה ילדו 9 נכדים מדהימים.

זכורה לי חוויה מרגשת במיוחד, במלחמת לבנון הראשונה היינו הורים לשלושה ילדים והמלחמה פרצה. סבא גויס ונעדר מהבית כארבעה חודשים. אז לא יכולנו ליצור קשר כי לא היו טלפונים אישיים. הידיעות ודרישות השלום הועברו דרך חברים שהיו קצינים. דאגנו והתגעגענו לו ורק קיווינו שיחזור בשלום. ולפתע בשעה  שביליתי עם הילדים בבריכה ובעודי שקועה בהשגחה על הילדים אני רואה מרחוק במעלה הגבעה דמות של חייל גבוהה, במדים, פרוע שיער רובה על כתפו, לא האמנתי שזה הוא כולנו אני והילדים שהתרגשו וחברות שישיבו איתי רצנו לקראתו וחיבקנו אותו והשמחה הייתה רבה.

כשילדיי גדלו מעט החלטתי שהגיעה העת לעשות ולהשקיע בעצמי. נרשמתי ללימודים לתואר ראשון בחינוך מיוחד שהיה ברור לי שזה התחום בחינוך המעניין ביותר תחום שיאפשר לי להיות משמעותית ולתרום ולעזור לאוכלוסיות תלמידים מתקשים, תלמידים בעלי לקויות למידה, ותלמידים שבאים ממשפחות קשות יום ונערים ונערות בסיכון. עם סיום לימודי לתואר BA  בחינוך מיוחד התמחות בהוראה מתקנת במתמטיקה באוניברסיטת בר אילן מיד התחלתי לעבוד. שנת עבודתי הראשונה הייתה  בעירוני ו' בתל אביב בית ספר בו אני למדתי בתיכון, מעין סגירת מעגל. שם פגשתי את חנה שור שהייתה מורה שלי למתמטיקה, המקצוע והמורה האהובים עלי ביותר. כעבור שנת עבודה ראשונה שאפתי למצוא בי"ס קרוב יותר לרעננה עיר מגורי, נקלטתי לעבוד בתיכון "עירוני טכנולוגי ניסויי דור" בהרצליה.

בתיכון דור עבדתי 34 שנים משמעותיות לי לתלמידים ולמשפחותיהם. עד ליציאתי השנה לפנסיה. השנה אני בפנסיה ועדיין מחפשת משמעות, אני עובדת בכפר הנוער נווה הדסה, מתגברת בשיעורים פרטניים תלמידים מתקשים שחיים בפנימייה של הכפר, נערים ונערות בסיכון, לקראת הבגרות במקצוע המתמטיקה, בנוסף מתנדבת יום בשבוע בתיכון דור הרצליה בו עבדתי לאורך כל שנות עבודתי עד לפרישתי השנה.

משפחתנו קשורה בקשר חזק לטבע ולנופי ארצנו לחברה ולמדינה בכלל. ילדי שירתו שירות משמעותי בצה"ל, למדו במוסדות גבוהים כל אחד בתחום שלו. בנו משפחות ומגדלים ילדים לתפארת מדינת ישראל. הקשר לנופי ארצנו ולטבע מתבטא בטיולי טבע רגליים וגם 4×4 ואנו סורקים ומטיילים כולנו בשבילי ישראל בכל רמת קושי של ניידות. שימשיך כך לו יהי!!!!

החוויה הישראלית שלי

עבדתי כמורה לחינוך מיוחד, לנוער בסיכון עם לקויות למידה. במהלך 34 שנות עבודה עבדתי וחינכתי בני נוער בסיכון – תת משיגים. הייתי המבוגר המשמעותי שניצב בפני תלמידיו הגדלים בצל הסיכון והרגשתי תורמת לחסינותם. במהלך השנים פגשתי בני נוער שאינם מוכלים לא ע"י עצמם ולא ע"י סביבתם. מה שעלול היה לגרום לנשירתם ממערכת החינוך, ניתוק ואף הידרדרות לעבריינות. ניתנה לי ההזדמנות לסייע להם ולהביא לשינוי. הצלחתי לטעת בהם את האימון בעצמם, לדעת ולרצות להציב מטרות לימודיות, חברתיות וערכיות, ולתרום לחברה בדרך להגשמה עצמית ולממש את תפקידם כתלמידים. רבים מהם על דורותיהם הגיעו להשגת מטרה לימודית תעודת בגרות, התגייסו לצבא ושירתו שירות צבאי משמעותי, רכשו מקצוע לחיים הבוגרים הקימו משפחות נורמטיביות  וחיים ומנהלים את משפחותיהם בכבוד.

העשייה המתמשכת בחינוך נוער בסיכון – תת משיג היא עשייה מתמשכת ומשאירה חותם גם על החברה וגם השאירה בי את החותם – משימת חיים.

חפצים שעברו בירושה

 מאלבום התמונות:

הזוית האישית

פריאן: במהלך מפגשי הקשר הרב דורי, הועבר אלי הרבה מידע על משפחתי מצד סבתא חיה והיה לי ממש כייף ללמוד על כך ולמדתי הרבה על ראשית שנותיה של המדינה שלי.

חיה: מפגשי הקשר הרב דורי היו מרתקים ומעניינים. הם תרמו להעמקת הקשר עם הנכד ופתחו לנכדי פריאן אשנב לעברי. הוא למד להכיר את השורשים שלי ואת של משפחתי. דרך סיפורים אלו למד על החיים בראשית שנותיה של מדינת ישראל. המפגשים תרמו לי לחזור לחוויות הילדות ולחקור את השורשים של הורי. ונהניתי להיות שותפה לסיפורי החיים של חברי הקבוצה.