מאגר סיפורי מורשת

החיים בפרס לפני עלייתי ארצה

סיפור ילדותי

נולדתי בשנת 1954 להורי טאוס וראובן מהכנין. היו  לי 8 אחים, אני השמינית מבין האחים מתחתיי יש לי עוד אח קטן. העיר שהתגוררנו בה נקראת שירז שנמצאת בארץ פרס. השפה שדיברנו בבית הייתה פרסית. לאבי הייתה חנות של תבלינים וירקות שבה היה שותף עם אחיו, היה יוצא בבוקר מוקדם וחוזר ממש מאוחר כל יום. כמעט שלא היה בבית. היינו רואים אותו רק בשבת כשהחנות הייתה סגורה.

כשהייתי בת 5 אבי נפטר ואימי הייתה בהריון עם אחי הצעיר, אמי גידלה אותנו יחד עם אחיי הגדולים. לא היה קל בכלל, אימי עשתה הכול על מנת שלא יחסר לנו כלום אך עדיין אני זוכרת את המאבק היום יומי שעברנו יחד כולנו.

שנה לאחר שאבי נפטר אימא שלי לקחה את כולנו ועזבנו את שירז, נסענו לטהרן בכדי לגור סמוך לאח שלה (לדוד שלי) שנוכל לקבל עזרה ולהיות קרובים לבני משפחתה. הנסיעה באוטובוס הייתה נסיעה של לילה שלם ישנו כולנו ברצפת האוטובוס. בטהרן למדתי מכיתה א' עד כיתה ג', כשהייתי בערך בת 7 הייתה רעידת אדמה בטהרן ואימי העירה את כולנו ויצאנו לשדות באמצע הלילה וחיכינו עד הבוקר בכדי לשוב הביתה. היה קר מאוד בחוץ וגם די מפחיד…אך לא הייתה ברירה אסור היה לנו לשוב לבתים עד שהסכנה תחלוף. החורף בפרס היה קשה מאוד, עם הרבה שלג וממש קר ובכדי לצאת מהחצר לרחוב האחים הגדולים שלי היו צריכים לפנות את השלג שנערם במהלך הלילה, עם אתים עד השער בכדי שיהיה לנו איך לצאת וללכת לבית הספר.

יש לי זיכרון טוב אחד מהחורף שעבר עלינו בפרס, בבית שגרנו בו הייתה בריכה שבחורף קפאה והיינו בתור ילדים משחקים עליה בכדור שהיא הייתה כולה קרח.

כשהייתי בת 9 שני אחיי הגדולים עלו לארץ בכדי להתאקלם, למצוא עבודה, בית ופרנסה על מנת שכולנו נוכל לעלות ארצה. החלום שלנו היה לעלות ארצה, לארץ ישראל ולאחר כמה חודשים אני ואימי ואחיי עלינו ארצה והתאחדנו עם המשפחה. השמחה הייתה גדולה, היינו מאושרים שהגענו לארץ שלנו. הורי חלמו על זה שנים אך לצערי אבי לא הספיק לעלות לארץ ישראל, נפטר ונקבר באירן. שניים מאחיי החליטו שלא לעלות יחד אתנו נשארו בטהרן. לאחר כמה שנים אחי השני עלה לארץ עם אשתו והבן ואחי הבכור נשאר בפרס עד עצם היום הזה, התחתן שם והקים משפחה. בפעם אחרונה שראיתי את אחי הבכור הייתה לפני 40 שנה, כשהייתי בהריון עם מעיין בתי הבכורה אימא של אגם נכדתי. בהתחלה זה היה מאוד קשה והגעגועים היו עזים, אך עם הזמן מתרגלים…

הקליטה בארץ:

כשהגענו לארץ לקחו אותנו לשכונה בשם שביב בהרצליה, לימים היא נקראת יד התשעה. בדירת 2.5 חדרים גרנו יחד 14 נפשות. בהתחלה זה היה רק אנחנו, לאחר מס' חודשים הצטרפו עוד בני משפחה. בהתחלה היה מאוד קשה כי לא ידענו את השפה העברית, מקום חדש, שכנים חדשים, מדינה חדשה … לאט לאט הסתגלנו ורכשתי חברות שגם הן עלו ארצה ממדינות אחרות. והכול נראה קל יותר יחד.

זיכרון ממלחמת ששת הימים

אני ואחיי היינו בבית הספר בזמן שהייתה אזעקה, רצנו הביתה מאחר ובית הספר היה קרוב, ויחד עם אימי ושאר השכנים רצנו למקלט שהיה בבניין חדש שאז בנו, לא רחוק מהבית שלנו, נשארנו שם והיינו מדי פעם יוצאים כשהייתה הפוגה במשך שבוע ימים עד שהמלחמה נגמרה, בתנאים קשים, בצפיפות, מעט מזון .

זיכרון ממלחמת יום הכיפורים

היינו בבית הכנסת כול המשפחה ושמענו אזעקה, רצנו מהר הביתה וגייסו את אחיי הגדולים ואנחנו לקחנו ציוד ורצנו למקלטים שהיו קרובים לבית, עד שהמלחמה הסתיימה. בתור ילדה אני זוכרת את הפחד והפאניקה שהיינו מרגישים, ההורים השתדלו לחזק אך פחדו בעצמם.

למדתי בבית ספר דתי יסודי ממלכתי עד כיתה ח.

לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי יצאתי לעבוד כשנה בכדי לממן לי את הלימודים בתיכון, מאחר והמצב הכלכלי בבית היה קשה למדתי בבית ספר לתפירה ורכשתי מקצוע.

לאחר הלימודים יצאתי לעבוד ולא יכולתי להתגייס לצבא כי עזרתי בפרנסת הבית יחד עם אחיי ואחותי כי אימי לא עבדה מאחר ודאגה לעבודות הבית.

הקמת המשפחה הגרעינית שלי

אחותי היחידה התחתנה ועברה לגור במושב חגור עם בעלה,  הייתי מבלה אצלה הרבה ולאט לאט הכרתי את התושבים במושב והתחברנו.

רכשתי חברים מהמושב והכרתי גם את רפאל אונלי בעלי כיום.

רפאל נולד בחגור להורים שעלו מטורקיה בשנת 1950 והיו חלק ממקימי המושב יש לו עוד שני אחים, אחות בכורה ואח קטן. מגיל 11 עזר לאביו כשהיה חולה לב בעבודות המשק, כשהיה בן 15 שנים אביו נפטר וכול עבודות המשק עברו לטיפולו. לחלוב פרות, לעבוד בלול, בשדות ולעבוד אצל חקלאים אחרים בכדי להקל על אימו ושתהיה לו הכנסה נוספת.

בגיל 24 התחתנו ומכרנו את הוספה האהובה על בעלי בכדי לממן את החתונה. עבדנו יחד בגידולי פרחים בחממה, בשדות, ובפרדסים בגידולי בוטנים ותירס ובמשק חי.

בגיל 25.5 הגיעה לעולם ביתי הבכורה והמיוחדת מעיין. (אימא של אגם) לאחר כ- 5 שנים נולד בני שמואל שי שקרוי על שם אביו של רפאל בעלי ולאחר 7 שנים נולד בני הקטן שחר.

ששחר גדל יצאתי לעבוד בתפירה במפעל שהיה במושב חגור, לאחר 5 שנים עבדתי בגן נעמת, וב- 12 השנים האחרונות עבדתי במרכז תעסוקה לגמלאים עד שיצאתי לפנסיה. במהלך השנים עם גידול הילדים היו ימים עצובים של אובדן של 3 מאחיי, חמותי ואימי. והיו גם ימים של שמחה ואושר, שהתחתנו הילדים ונולדו הנכדות והנכדים.

הנה אנחנו, אני עם בעלי רפי והנכדים

הזוית האישית

סבתא מרים: אני מאוד התרגשתי להכין את העבודה עם נכדתי אגם וזה הזכיר לי את ילדותי והתרגשתי מאוד ונהנתי מאוד ואני ממליצה לכולם לעשות עבודה כזאת עם הנכדים.

אגם: היה לי כיף להכין את העבודה עם סבתי נהניתי מאוד והיה מעניין סיפור חייה