מאגר סיפורי מורשת

אנחנו, עמית כהן , ליאור מירלי , ליה בן עזרא ונועם צור, משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי במיזם תיעוד יקירי העיר חולון, מביאות כאן את סיפור חייה של ד"ר בר-אברבאנל צביה, וכך סיפרה לנו צביה:

המסע לארץ-ישראל

נולדתי בשנת 1940 כצביה עורקבי בעיר רדאע שבדרום מזרח תימן. כשיצאנו מתימן הייתי ילדה קטנה, וכל המסע עבר עלינו ברגל על חמורים ועל גמלים. זה פשוט אקסודוס! כשאני למדתי על יציאת מצרים, אני הייתי ביציאת מצרים אחרת. גירוש תימן זה היה הגירוש הכי קשה והכי ארוך. כל מי ששלט החליט לעשות משהו ליהודים. תמיד זרקו אותנו לחצר מוות, כדי שימותו הרבה אנשים. אבל היהודים זה עם קיים, לא יעזור כלום. כל עוד שנאחזים בשורשים, במסורת ובמה שהתורה אומרת. תמיד ידענו אם שומרים את השבת היא תשמור עלינו וזה ייחד אותנו בין כולם.

יצאנו בשנת 1947 מתימן. באותה תקופה היו פרעות בתימן. אבי היה שליח הקהילה למלך תימן, היינו מחליפים מסרים מבית הכנסת אל המלך. המסע האחרון היה בשנת 1947. אבי לא נסע, הוא הלך ברגל, במשך שבוע ימים הוא הלך ברגל, והמלך אמר לו – 'תשמע, תגיד לעם שלך, לקהילה שלך, היו באים מכל מחוזות תימן אל המלך, כל פעם בא שליח אחר'. הפעם הזאת הייתה הפעם הקריטית. הוא אמר: 'אני נותן לכם חופש ותוכלו אפילו לחזור. עוד מעט יהיה לכם צבא, ותחזרו לארץ שלכם כמו שהובטח לכם'. איך שהוא סיים לדבר, העוזר שלו לקח את החרב ודקר אותו, הרג אותו, הוא רצח אותו במקום.

אבי אחרי שבוע הגיע לעיר שלנו, הוא היה מבוהל כי הוא ידע שעכשיו יהיה בלאגן ליהודים, זה לא שהוא פחד על עצמו. אבי לא היה כמו מימים ימימה, הוא היה שונה. הוא אמר לאימא שלי: 'תקשיבי פעמיים כי טוב'. הוא לחש ואמר לה: "וייסרו וייחנו". ואמר לה :"קחי מה שחשוב לך, מה שיקר לך, כמה שאת יכולה". יש ספר שכתבתי על הבית שלנו. אבא היה איש עשיר, הוא היה מוכן לעזוב הכל כדי להגיע לארץ. אמי לקחה תכשיטים, זה היה חשוב לה, תכשיטים שהם בעצם הנדוניה שהיא קיבלה. אבי לקח כמה ספרי תורה והכין כמה שקים לכסף, מטבעות.

אני את הדרכים זוכרת, היינו מגיעים להר רואים את התהום. ואני זוכרת שגמל ברח לי. הייתי עם אחותי ובן דודי, ובן דודתי בא והציל אותנו. אז יצאנו בין לילה ועזבנו את הכל שם, ואז הגענו לארץ. הכינו סוכה ענקית ל-50 אלף תימנים ושם היינו צריכים לעלות לארץ, אבל הייתה את מלחמת ההתשה (העצמאות). חיכינו שנה, שנה ללכת במדבר עם בעלי חיים ועם גמלים ועם חמורים וגם ברגל. אני זוכרת את הבתים בדרך במדבר, אני זוכרת את הלילות, את הימים. ביום היה נורא חם, זה מדבר, היינו הולכים בלילה ונחים ביום .כשהגענו לכאן, לארץ ישראל, היינו אמורים להמתין תשעה חודשים עד שהמלחמה תסתיים בארץ, מלחמת העצמאות.

החיבור למוסיקה

בשנת 1949 הגענו לישראל למחנה עין שמר לצריפים של הצבא הבריטי, ומשם הועברנו לקריית בנימין. בבית, היה תמיד רדיו ישן ופטיפון.

תמיד רציתי לעשות משהו, היה לי חליל וכלי נגינה. הקשר למוזיקה תמיד היה לי וגם למחול, אני חלמתי והחלטתי שאני רוצה לעסוק בזה, קיבלתי פרס לעלות ברגל לתל חיי. אני באה מבית ציוני אז הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל המדינה הזאת.

אומנית רב-תחומית

התגייסתי לצה"ל ושירתי בחיל קשר בשריון, שם גם ניהלתי ערבי צוות והווי. בשנת 1960 לאחר שסיימתי את השירות בצבא, הצטרפתי לתיאטרון המחול "ענבל" של שרה לוי תנאי. הייתי חברה בתיאטרון המחול "ענבל" בין השנים 1960-1963, ונסעתי עם התיאטרון להופעות בפריז ובהוליווד.

בשנת 1963, נשארתי בהוליווד, שם למדתי אנגלית במעבדה לסטודנטים זרים, ונרשמתי ללימודי אתנומוסיקולוגיה ואומנות יפה באוניברסיטה למשך ארבע שנים. תוך כדי הלימודים, הופעתי עם שירי פולקלור ישראליים.

ב-1969 יצא התקליטון הראשון שלי בשם "שירי–לבב  “Soul Of The East ”. בשנות ה-70 וה-80 העלאתי מספר מופעי זמר ששילבו מוסיקת ג'אז ומוסיקה תימנית. היו לי הופעות רבות בטלוויזיה, בעיתונות וברדיו. בנוסף, הוצאתי מספר אלבומים: “צביה בר –משירת הנשים בתימן", “צביה בר – לקראת כלה", “צביה בר– כיף בלילות כנען – שירי ארץ ישראל", “צביה בר – שירי ארץ ישראל".

החל משנות ה-90 למדתי תקשורת והוצאתי תואר שלישי, כאשר עבודת הגמר הייתה הוצאת ספרי –"נשים פורצות דרך", המצדיע לנשים המשפיעות בתרבות העולמית. בהמשך הוצאתי ספר נוסף, המתייחס לסיפור חיי – "צביית הבר – מורשת, חזון וייעוד".

תמיד משהו דחף אותי קודם כל לא לצער את ההורים שלי וגם שאגיע למטרות שלי. אחת המטרות שלי להתפתח בתחום האומנות. אני אומנית רב תחומית שמנסה לגשר בין תרבויות. אני זמרת, מוזיקאית, רקדנית, כוריאוגרפית, סופרת, עיתונאית ובמאית המפיקה מופעים ותרבויות. אני מלמדת פיתוח קול בכל מיני סגנונות.

אם היית יכולה לחזר אחורה בזמן אני חושבת שלא הייתי משנה משהו. זה מה שרציתי לעשות, כי אני הלכתי מלכתחילה עם החלום שלי, הופעתי עם אנשים ממקומות שונים והגעתי לעשות דואטים. בנוסף, שידרתי ברדיו 25 תוכניות ברשת א'.

המסר שלי לדור העתיד: חשוב לחבר בין תרבויות שונות. וחשוב לזכור "כי לתת זה לקבל".

הזוית האישית

צביה: להפגיש דורות המשך עם יקיר/ות העיר זה מיזם מבורך, משמח ומרענן.

התלמידות המתעדות עמית, ליאור, ליה ונועם: לצביה יש ניסיון רב ועשיר בתחומי תרבות שונים. שמחנו להכירה, את הרקע שלה ואת חיבורה להווה וגם לדור הצעיר יותר.

צביה והמתעדות