מאגר סיפורי מורשת

שמי רמי דקל, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, נויה, יחד אנו מתעדים את סיפורי.

ההורים שלי עלו ארצה מתימן עם שתי האחיות שלי, הם נדדו עד חשד משם הגיעו לעדן ועלו למטוס בעליית מרבד הקסמים. במהלך הטיסה נצמדה אחת "העוזרות" של העולים לאמי ולאחותי השנייה ולקחה את אחותי כדי לעזור לאמי לטפל בה במהלך הטיסה. אמי ביקשה ממנה כמה פעמים להחזיר את הילדה שלה אך היא השיבה: "הכל בסדר, את לא צריכה לדאוג" אך המשימה של אותה אישה הייתה רק לחטוף את הילדה. כשהעולים ירדו מהמטוס, העוזרת לקחה את אחותי, רצה למונית ומאז אחותי לא נראתה יותר לעולם.

כשהם נחתו בישראל, העבירו את הוריי למעברת אל יכין ושם נולדתי בתאריך 3.7.1951. בגיל 10 חודשים עברנו לישוב תנובות, אחד מישובי השרון. גרנו באוהלים וצריפים ובמקביל בנו את בתי הקבע שלנו. בבתים לא היו תשתיות כמו כבישים, חשמל ואפילו מים זורמים. המחייה הייתה קשה מאוד. אבי עבד במשק, בבטיחון ובשירות הציבור. אמי, בנוסף ללהיות עקרת בית, עזרה לאבי במשק.

בילדותי הייתי משחק המון משחקי חברה לדוגמא: מחניים, מחבואים, ג'ולים, שבויים, שבע אבנים ומשחקי רחוב רבים אחרים. בשנת 1956, תקופת הצנע, היה קושי וחוסר במזון, אך לנו היה יתרון, לקחנו ירקות מהגידולים שלנו, ביצים מהתרנגולות שלנו וגם חלב מהפרות והעיזים שלנו, אך למרות זאת לא כל ילד קיבל את מה שהוא רצה בניגוד להיום.

בגן ובבית הספר היסודי הייתי בתנובות אך בכיתה ח' עברתי לתיכון הדתי "כפר בתיה", שברעננה. בכיתה י' עברתי לבית ספר "נעורים" בעמק חפר ושם הכרתי את אשתי לעתיד, רותי שעיבי. בבית הספר למדתי קדם צבאי והיעוד שלי היה להתגייס לחיל ההנדסה. התגייסתי לצבא מוקדם בעקבות הקדם הצבאי בגיל 17 וחצי לחיל ההנדסה, זהו חיל מסוכן וקשה מאוד שמלווה בהמון חומרי חבלה ומוקשים. לאחר מכן, עברתי קורס מפקדים והוכשרתי להיות חבלן מוסמך. בתום הקורס עברתי לשרת בסיני והייתי מגיע הביתה פעם בשלושה שבועות. במהלך השירות שלי בסיני פרצה מלחמת יום הכיפורים שבשיאה נשאתי את רותי לאישה ושנה לאחר הנישואין נולדה הבת הבכורה שלנו, טלי.

שנה לאחר מכן, החלטתי לעזוב את סיני ובאתי לאיזור נתניה לאחר ששירתי בצבא 25 שנה. בכל שירותי בצבא נהניתי והייתי מאוד טוטאלי לעבודתי, לשליחות שלי. עבדתי עם חיילים צעירים ועם חיילים בעלי צרכים מיוחדים (חברתית). לאחר שחרורי עבדתי בבית ספר לאמנות "יגאל אלון" שברמת השרון כקניין ומחסנאי, שם עסקתי בחומרים החשובים למורים ולתלמידים בתחום האמנות.

בשנת 2005 נקלעתי לעיוורון שבגינו לא יכולתי לעבוד ונשארתי בבית במשך שנתיים. זו הייתה התקופה החשוכה והקשה ביותר בחיי שבה הפכתי לנטל על משפחתי, על אשתי ועל ילדיי. זו הייתה תקופה במהלכה מבחינה מנטלית וחברתית הייתי בשפל.  עד שהחלטתי שמפה אין דרך אחרת אלא לחשוב חיובי, מה אני יכול לעשות במצב קשה כזה?! לבסוף החלטתי ופניתי למורה שיקומית שתעזור בשיקומי. היא הייתה כל כך חיובית ואופטימית שדבקתי בהדרכה ויישמתי אחד לאחד. כשראיתי שאני כל פעם עולה מדרגה, ביקשתי ללמוד לשחות וכשהבנתי שאני שוחה מקצה לקצה, צף על פני המים (תרתי משמע) ורואה אור בקצה המנהרה הבנתי שהכל תלוי אך ורק בי. הלכתי להעשיר את עצמי בטכנולוגיה והצטרפתי לקבוצת רוכבי האופניים ובהמשך הקמתי קבוצת אופניים ואני חבר ועד המנהל ורכז פעילות עד היום.

בנוסף הצטרפתי לקבוצת כדורת דשא, חתירה בסירות בירקון ואני מעביר את שאר זמני הפנוי בחוגים למשל: סלסה, ריקודים סלונים, ריקודי עם, מקהלה וחוג בישול. אני מדריך בנגישות ישראל להגברת המודעות במוסדות חינוך, רשויות ועסקים. וגזבר של עמותת צמד )האגודה לעיוורים הנעזרים בכלבי נחייה) וכל זה בהתנדבות!

אני אומר שהעיוורון הוא בעיניים אבל אני רואה מהראש ומהלב אז העיוורון בשבילי לא קיים בכלל. יש האומרים שהשמיים הם הגבול, אני אומר שהשמיים הם שמיים ואת הגבול? אני קובע!

אופטימיות וסבר פנים יפות מדחיקות כל קושי, הכל למעשה תלוי בך אם תרצה להגיע להישגים ועוד…. לקבל את האחר זה אומר שאתה מקבל את עצמך וכשאתה נותן לאחר אתה נותן גם לעצמך. הכל מתחיל ונגמר בך!!!

הזוית האישית

נויה הנכדה המתעדת: כילדה של המאה ה-21 לא חוויתי קשיים מהותיים בחיי אבל לשמוע את הסיפור של סבי עורר בי המון השראה ואמפתיה. חשבתי שלי ולסבא שלי אין המון נושאי שיחה אבל בעקבות התיעוד הבנתי שלגמרי טעיתי ושתמיד יש סיפורים חשובים שצריך לדעת עליהם, מצאתי את עצמי מרותקת מהסיפור וממש חווה את סיפור חייו.