מאגר סיפורי מורשת

שמי ראובן קוניאשוילי, נולדתי ב1961 בגיאורגיה.

בינואר 1974 עלינו לארץ מבריה"מ שלעבר (גאורגיה) והגענו לנהריה. אחי היה בגיל שלוש עשרה וחצי ואני בן שתיים עשרה וחצי.

האווירה בארץ היתה מאוד קשה, עלינו מספר חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, כעולים חדשים ללא שפה, לא הבנו עד כמה המלחמה היתה קשה, ומספר החללים היה גבוה מאוד. שררה אווירה של עצב בכל המדינה.

באותה התקופה אבי יעקב התחיל לעבוד במפעל "ישאסבט" באזור התעשייה של נהריה, ואימי נטליה, בבית חולים ממשלתי בנהריה. בקייץ חגגו  לנו מסיבת בר מצווה לשנינו ביחד. החגיגה היתה באווירה נחמדה עם כל משפחתנו המורחבת.

גרנו כשלושה חודשים אצל סבתא וסבא  דינה ושמעון בשכונת "רגום. התגוררנו ארבע משפחות ביחד בצפיפות. לאחר כשלושה חודשים קיבלנו מגורים קבועים, ועברנו לגור בבית משלנו, ברח' שפרינצק. בבית החדש נולדה למשפחה בת קטנה, צברית ראשונה אחותי ריטה.

אותי ואת אחי  רשמו לבית ספר "יוספטל", אני לכיתה ו' ואחי לכיתה ז', הלימודים בבית ספר יוספטל לא היו קלים, ללמוד שפה חדשה, תרבות שונה, חברים חדשים, למרות שבגיל צעיר יותר קל להשתלב, התהליך לקח קצת זמן. עם סיום כיתה ח', עדיין התקשיתי  בעברית, הלכתי ללמוד בבית ספר מקצועי "צור" בנהריה. במקביל גם התחלתי להתאמן בחוג היאבקות, חלק מהחברים שלי הלכו לכדורגל וחלק הלכו איתי להיאבקות. בגיל חמש עשרה, כבר עסקתי בהאבקות ויצאתי לתחרויות. התאמנתי ואפילו ישנתי שם עם המאמן שלי, וחבריי שהתאמנו איתי ביחד. לאחר חמש עשרה שנה עזבתי את התחרויות, והתחלתי ללמד ילדים, את תחום ההיאבקות כמאמן בבית הספר. לאחר חמש עשרה שנה שוב עזבתי את התחום, והתחלתי לעבוד במקומות שונים, עבדתי בחומוסייה, הייתי מנהל בית ספר להיאבקות  ובמפעל.

עם סיום הלימודים בבית ספר מקצועי "צור "בשנת 1979 התגייסתי לצבא שירתתי בתפקיד מכונאי/מסגר בצריפין ליד רמלה. במקביל גם אחי שירת בצבא בבאר שבע. להוריי לא היה קל, כי שנינו היינו רחוקים מהבית, אני בתל-אביב ואבא שלך בבאר-שבע. בצבא השתלבתי מצוין, הכרתי חברים חדשים, התפתחתי מאוד ולמדתי המון. השירות הצבאי הפך אותי ממש לישראלי. למרות שעליתי בגיל שתיים עשרה וחצי, הרגשתי שנולדתי בארץ. לאחר סיום השירות הצבאי, למדתי בבית ספר להנדסאים בחיפה תכנות מחשבים. במקביל גם הייתי ספורטאי בנבחרת ישראל, ונסעתי לתחרויות רבות בחו"ל לייצג את ישראל.

בשנת 1987 פרשתי מהנבחרת, לאחר שייצגתי את מדינת ישראל בארבע אליפויות עולם לרבות בבריה"מ בשנת 1983.

בשנים 1987-2005 עבדתי בהתאחדות לספורט, בתפקיד מנכ"ל איגוד ההאבקות, שלדעתי היא עבודה מעניינת ומאתגרת.

בשנת 1988 התחתנתי ונולדו לי שלושה בנים: שי, אבי, ואיתי.

אחרי שירות צבאי בצנחנים, שי הבכור למד הנדסת חשמל וכיום הוא עובד במקצועו ברמת גן. אבי אחרי שירות צבאי בשלישות, למד מחשבים, ועובד בתל-אביב בתחום אחסון נתונים בשרתים ובענן. איתי סיים בית ספר תיכון למוזיקה תלמה ילין, ומשרת בתזמורת צה"ל בתפקיד מלחין.

אנחנו גרים בקרית אונו, אני עובד עירייה במחלקת הספורט, מנהל אולם ספורט בבית ספר "יעקב כהן" ואשתי אינגה מנהלת סניף קופת חולים מאוחדת בפתח-תקווה. למרות הריחוק הגאוגרפי יש לנו קשרי משפחה מצוינים וחמים, אנחנו שומרים על קרבה משפחתית, ונפגשים לעיתים קרובות.

הזווית האישית

לירן: אני נהניתי לדבר עם סבא, ולהכיר את חייו לעומק. לא יצא לנו לדבר הרבה בתקופת הקורונה, וזה חיבר ביננו המון.