מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי קורן, אני סבא של תומר, ומשתתף יחד עמו השנה בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת התכנית אנו מתעדים סיפור מחיי ומעלים אותו למאגר המורשת.

הוריי

שמו של אבי היה בלה בהונגרית ודב בעברית. הוא נולד בעיר סיגאט (Siged), במחוז מרמרוש (Máramaros) שבטראנסילבניה, הונגריה, להוריו אברהם ושרה קורן (סבי וסבתי). לאברהם ושרה נולדו 14 בנים, כולם היו תלמידי ישיבה, וחלקם היו רבנים. לכל אחד מהאחים נולדו כעשרה ילדים ויותר. כמעט כולם נכחדו בשואה. גם אבי היה תלמיד ישיבה, אך החליט לנטוש את הלימודים ולהתגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, שם שירת כקצין אספקה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

שמה של אמי היה מרגיט בהונגרית ומרים בעברית. היא נולדה בכפר סאטוק בהונגריה, להוריה פיליפ ופפקה וולנר. בכפר חיו כמאה משפחות, כשמשפחת וולנר היתה המשפחה היהודית היחידה, דור חמישי או שישי בכפר.

תקופת השואה

הייתי בן עשר וחצי כשהגרמנים נכנסו להונגריה ב-19 במרץ 1944. המלחמה בהונגריה נמשכה פחות משנה, אך רוב יהדות הונגריה הושמדה במבצע מהיר של הגרמנים. בהתחלה צפיתי בהתרגשות בכניסת הצבא הגרמני לרחובות בודאפשט. הייתי ילד ולא כל כך הבנתי מה עומד לקרות, אבל מהר מאוד הכל השתנה.

מספר ימים לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, חוייבו היהודים לענוד טלאי צהוב על הבגד. אבא שלי קיבל צל"ש במלחמת העולם הראשונה, ולכן קיבלנו אישור מיוחד לא לענוד עדיין את הטלאי הצהוב. כעבור שלושה שבועות, גם אנחנו חוייבנו לענוד את הטלאי. חלק מיהודי הונגריה נשלחו למחנות עבודה, אחרים הוכנסו לגטו והשאר נשלחו לאושוויץ. לאחר שלושה שבועות גם אנחנו נכנסנו לגטו. הוריי הספיקו לארוז מעט דברים לפני שיצאנו מהבית. גטו בודפשט היה צפוף, לא היה מספיק מזון, רבים היו חולים והייתה תחושה של חוסר ודאות.

לאחר שבוע בגטו, ארזנו מעט חפצים וברחנו מהגטו. אבא הוביל אותנו לבית קרקע עם מרתף. נשארנו במרתף במשך ארבעה וחצי חודשים. החיים היו קשים. אוכל לא היה. מים זורמים לא היו, ושני דליים מלאים במים שימשו אותנו. בפינה אחת של המקלט עמד דלי עם מים לשתייה ובפינה אחרת עמד דלי ששימש אותנו לעשיית הצרכים (במקום שירותים).

האחים שלי, אילונקה וצבי, יצאו מדי פעם בלילה מהמרתף כדי לחפש אוכל. לפעמים חזרו עם לחם יבש או קליפות של תפוחי אדמה. לפעמים, כשאבא פתח את דלת המרתף, הוא מצא כיכר לחם או שני תפוחי אדמה. לא ידענו מי הניח אותם ליד הדלת. ירדנו במשקל. השהייה במרתף במשך כל שעות היממה היתה קשה מאוד. פחדנו שיגלו אותנו או שנפגע מההפצצות. רק בשעות הלילה יצאנו למספר רגעים כדי לשאוף אוויר ולמלא את הדליים במים.

כעבור מספר חודשים שמענו דפיקות חזקות על דלת המרתף. נבהלנו מאוד. אבא ניגש לפתוח את הדלת בפחד רב. ליד דלת המרתף עמדה אישה צעירה. היא אמרה שהיא הניחה את הלחם ליד דלת המרתף כדי לעזור לנו והודיעה לאבא שהרוסים נכנסו לבודאפשט. לא ידענו למה לצפות ופחדנו לצאת מהמרתף.

בשמונה בבוקר נפרצו דלתות המרתף בכוח על ידי קצין רוסי. הקצין צעק לעברנו להרים ידיים ואבא ביקש שלא יירה בנו כי אנחנו יהודים. הקצין לא השתכנע. הוא הוציא מכיסו סידור תפילה ואמר לאבא לקרוא. כך רצה להוכיח שאנחנו לא יהודים. אבא היה בעברו תלמיד ישיבה וידע לקרוא, וכך החל לקרוא בסידור ללא כל בעיה. הקצין הרוסי שמע את התפילה וגילה לנו שגם הוא יהודי, אבל אסור לגלות זאת לאף אחד. שמחנו מאוד.

אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לנסות לאתר את שאר בני המשפחה שנשארו בחיים. בעלה של אילונקה חזר הביתה בריא ושלם. בעלה של רחל נרצח במפעל נשק בגרמניה. החלטנו לחזור לכפר סאטוק. שם התברר לנו שסבא וסבתא שלי, פיליפ ופפקה, נרצחו בימים הראשונים של הכיבוש.

סיפור העלייה שלי לארץ

בשנת 1947, שנתיים לאחר תום המלחמה, נסעתי עם אבי לאחד הכפרים עם סוס ועגלה. בשלב מסוים אבא בחר לקצר את הדרך ונכנס לתוך היער. אחרי שעתיים של רכיבה ביער, התחלנו לשמוע מרחוק קולות של ילדים רבים. לפתע, בלב היער, ראינו מחנה אוהלים גדול ועליו מגן דוד ושלטים של שנים עשר השבטים. התרגשתי לראות ילדים משחקים בין האוהלים. חשבתי שרק בארץ ישראל ארגיש בטוח, שם אף אחד לא ירצה לרצוח אותי כי אני יהודי. אבא שוחח עם האחראי על מחנה הנוער והם סיכמו שאצטרף אליהם. הייתי רק ​​בן 14.5 ונפרדתי ממשפחתי.

לאחר שבועיים, המשכתי עם "דרור הבונים" והסוכנות היהודית לבית הספר לחקלאות וגננות מקפה שליד בודפשט, שם עבדתי כל יום שש עד שבע שעות בחממות. בתום יום העבודה הצטרפתי לשאר הנערים בווילה שבה גרנו ובמשך שעתיים תמימות למדנו על ארץ ישראל. בשלב מסוים הוחלט שאני מספיק בוגר (כמעט בן חמש עשרה) ואני יכול להיות אחראי על הבת של אחותי, שהיתה רק בת חמש, ולקחת אותה איתי לארץ ישראל. חברי הסוכנות היהודית סיפקו לנו ניירות מזויפים, איתם יצאנו מהונגריה בדרכנו לישראל.

המסע הארוך החל בשהות של חצי שנה במספר ערים בצרפת, ורק לאחר מכן, במרץ 1949, עלינו על אוניית המשא "אנה מרי", מנמל מרסיי בדרכנו לישראל. במהלך ההפלגה ישנו על מיטות עץ בשלוש קומות. ביום האחד-עשר להפלגה, ב-21 במרץ 1949, הגענו לישראל.

בעקבותי, הצטרפו גם בני המשפחה האחרים לתנועה. המשפחה נפרדה באופן זמני וכל אחד היה במקום אחר עד שהגיעו לארץ ונפגשנו שוב.

תחילת דרכי בארץ

כשהגעתי לארץ הצטרפתי לאחי שהיה בצבא. לאחר מספר שבועות החלטתי לחפש בית בעכו ומצאתי בית נטוש ללא חלונות ודלתות. המקום מצא חן בעיני והחלטתי להישאר ולגור בו. הבאתי את מיטת הברזל, מזרון הקש, שתי השמיכות וארבע הלירות שקיבלתי מהסוכנות היהודית, והתחלתי לשקם את הבית שמצאתי. ביום הסתובבתי בין הבתים העזובים שבסביבה ומצאתי כלי עבודה וחומרים, ובעזרתם שיפצתי את הבית. סגרתי את ארבעת החלונות וגם הכנתי שתי דלתות. חייתי לבדי בבית עד שהצטרפו אלי בני המשפחה האחרים שהגיעו לארץ. לאחר מספר חודשים מכר אבא את הבית ויצאנו עם קבוצת עולים אל צפון הארץ, כדי להקים ישוב.

בשנת 1951 נפטר אבי ואני לקחתי על עצמי לדאוג לאמי ולפרנסת המשפחה. עבדתי בשדות וטיפלתי בפרות. נהגתי על טרקטור ועשיתי את כל העבודות במשק. עד שהגעתי לגיל גיוס.

שירותי הצבאי

התגייסתי לצבא בינואר 1952 ושירתי בחיל השריון. כשסיימתי את הטירונות, הודיע לי המ"פ ששולחים אותי מהטירונות ישירות לקורס מד"סים בווינגייט. כל החברים שלי מהטירונות יצאו הביתה לחופשה ורק אני המשכתי מיד לקורס נוסף. עם סיום קורס המד"סים חזרתי לגדוד כמדריך ספורט והתחלתי לאמן את הפלוגות. בסך הכל שירתי במסגרת צה"ל במשך ארבע תקופות שונות כשאת האחרונה סיימתי כקצין. בסיום התקופה האחרונה פרשתי מהצבא לגמלאות.

בשנת 1955, השתחררתי מהצבא והתגייסתי למשטרה. בשנת 1978 יצאתי לקורס קצינים. הייתי המבוגר ביותר בקורס וסיימתי את הקורס בהצלחה.

בשנת 1979 כששירתי בסיני ונחתם הסכם השלום עם מצרים, החלו בפינוי בסיסי הצבא הישראליים והעברתם לתוך שטח מדינת ישראל. את היחידה שלי העבירו לאזור וואסט שברמת הגולן. אני מוניתי למפקד מחנה פילון. זה היה התפקיד האחרון שלי במסגרת שירות הקבע בצה"ל. בתפקיד הזה עבדתי 20 שעות ביממה, מתוך מחויבות עמוקה לתפקיד שהוטל עלי.

כשהייתי בחופשת השחרור קרא לי המפקד והציע לי תפקיד מפקד מחנה בבסיס ציוד, ובנוסף הבטחה שאקבל רס"ן באופן מיידי, וסא"ל בתוך שנתיים. ההבטחות היו מפתות, אבל כבר לא הייתי מוכן להישאר בצבא. היו לי תוכניות להקמת חוות סוסים ליד קצרין והחלטתי לצאת לדרך חדשה. בשנת 1981, השתחררתי מהצבא והתחלתי להקים את חוות הסוסים.

במהלך שירותי הצבאי השתתפתי במלחמות הבאות:

בשנת 1956 השתתפתי במלחמת קדש. אז שירתי בסיני.

בשנת 1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים. הייתי בתפקיד רס"ר הגדוד ואחראי על התחמושת והמזון. הגדוד ישב במרחק 40 ק"מ לפני אילת וממולנו ישבה הארמייה המצרית. החטיבה שלי שימשה כפיתיון במטרה לגרום למצרים לצאת מהעמדות שלהם.

במשך שלושה ימים היינו עולים לעמדות, יורים פגזים ובורחים. כעבור שלושה ימים המצרים יצאו מעמדותיהם והתחילו לרדוף אחרינו. לרגע הזה חיכה צה"ל ושתי חטיבות שלנו חיסלו אותם. לאחר מכן העלנו את הטנקים על מובילים. אני הייתי על זחל"מ וביחד עם עשרים זחל"מים נוספים נסענו דרך באר שבע. את קבלת הפנים שזכינו לה כשנכנסו לבאר שבע, לא אשכח לעולם. המוני תושבים קשי יום שהיו נלהבים לראות אותנו, התחילו לזרוק עלינו שוקולדים. משם המשכנו צפונה לקיבוץ שמיר ומשם עלינו לרמת הגולן, ובהמשך לקונטרה.

בשנת 1973 השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כאזרח, והייתי מגוייס שלושה וחצי חודשים. היתה לי משאית וגייסו אותי עם המשאית.

בשנת 1982, לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה, כבר הייתי אזרח ועסקתי בבניית חוות הסוסים. אז הבחנתי בכוחות צבא שעולים לרמת הגולן. מיד חזרתי הביתה והתקשרתי לנחמן, שהיה המג"ד שלי בסיני. נחמן ביקש שאגיע לחטיבה, ושוב יצאתי למלחמה עם החטיבה, והובלתי את שיירת הציוד. הייתי שלושה חודשים בלבנון. באותו הזמן גם בני, אייל, לחם בלבנון ובמשך תקופה ארוכה לא ראינו את הבית וגם לא אחד את השני. זו היתה המלחמה האחרונה שהשתתפתי בה.

משפחתי

בשנת 1956, הייתי שוטר, ובמהלך נסיעה בניידת משטרה, ראיתי חיילת שעומדת בצד הדרך ומנסה לעצור טרמפים. היא רצתה להגיע לבית החייל בבאר שבע, שבו התגוררה. בעקבות הנסיעה החלטתי להזמין את החיילת, אסתר, לסרט. לבילוי הצטרף יוסי, שהיה חבר שלי ועבד איתי בתחנת המשטרה, ועוד חיילת שהכרנו. יוסי החבר שלי התאהב באסתר וחודש לאחר מכן הזמין אותה לעשות את השבת עם משפחתו. הוא תכנן להציע לה נישואין בקרוב, אך הקשר לא התפתח מצידה של אסתר.

חודש וחצי לאחר מכן נשלח יוסי לשבוע לירושלים וביקש ממני שאקח את אסתר להצגה, אליה קנה כרטיסים מזמן. הסכמתי ויצאנו לראות את ההצגה. נהניתי מהבילוי ומאותו הערב בילינו ביחד בכל ערבי השבוע. כשהחזרתי את אסתר לבית החייל ביום חמישי בלילה, אמרתי לה שנמאס לי להפרד ממנה בכל ערב. היא הביטה בי, חשבה ואמרה לי פתאום: "אז בוא נתחתן". ואני מיד הסכמתי. זו היתה החלטה של רגע, ששינתה את חיי לעד. ככה הכרתי את סבתך.

בדרך אל החופה עמדנו בפני מכשולים גדולים. הוריה של סבתך, לא הסכימו שתתחתן עם אשכנזי והם סירבו בתחילה לקבל אותי כבן בית. אמי גם התנגדה לקשר, בגלל שסבתך היתה ממוצא תימני. היא שאלה אותי בהונגרית: "למה הבאת לה שחורה?". כמובן שעניתי שאני מתחתן איתה ולא היא.

אתה צריך להבין שבאותה התקופה היה נדיר למצוא זוגות מעורבים כמונו, ולהורינו היה נראה הדבר מוזר מאוד. אנחנו כמובן שלא ויתרנו והתחתנו בתאריך 17 למאי 1956. את החתונה ערכנו בחצר המשק של אמי. לקח זמן עד שהמשפחות שלנו קיבלו את הקשר בינינו, אבל לאחר תקופה הבינו שאנחנו לא מתכוונים לוותר והשלימו עם המצב. הקשר ביני לבין הוריה של סבתך הלך והתהדק. אני אהבתי אותם מאוד והם אהבו אותי חזרה. הם קראו לי הבן האשכנזי שמעולם לא היה להם..

החיים בתחילת הדרך המשותפת שלנו לא היו קלים, אבל האהבה ניצחה את כל הקשיים. עבדנו קשה במשך כל שעות היום, לפעמים במספר עבודות, עד שהצלחנו לקנות בית ועוד בית. לבסוף קנינו משק חקלאי ובנינו בית גדול לנו ולשבעת ילדינו. בשנת 1957 נולדה בתנו הבכורה עפרה, ושנה לאחר מכן, בשנת 1958 נולד בננו אייל. שמחתי. זו המשפחה שחלמתי עליה.

חלפו עשר שנים ואז קרה משהו שטלטל אותי. כשהסתיימה מלחמת ששת הימים,  נהרג חייל מהחטיבה שלי, לאחר שהוכרזה הפסקת אש. למחרת בבוקר, נסעתי עם מפקדי למשפחתו של החייל, וגילינו שההורים כבר יושבים שבעה על בתם בת ה-16 שנהרגה בתאונת דרכים, וכך הם נותרו ללא ילדים.

המקרה השפיע עלי מאוד ובאותו הרגע החלטתי שעלינו להביא לפחות עוד שני ילדים. וכך הרתה סבתך בפעם השלישית וילדה את ורד (אמך), ב-31 לאוגוסט 1968. בשנת 1970 נולדה אלי. סבתך רצתה עוד ילדים וכך בשנת 1971 נולדה גליה ובשנת 1972 נולדו תאומים, ארז ושביט.

אז לבסוף, הבאנו לעולם שבעה ילדים. מהם יש לנו 22 נכדים ועשרה נינים. שבט אחד גדול. כל החיים הרגשתי שזה גם הניצחון הפרטי שלי על הנאצים. במהלך החיים צברנו חוויות רבות ונהנינו מכל רגע של עשייה ובילוי עם המון אהבה בינינו ולילדינו.

כשהילדים עוד היו קטנים, נהגנו לטייל איתם ברחבי הארץ בשבתות ובחופשות. היינו יוצאים מהבית מוקדם בבוקר, מטיילים, עורכים פיקניק בטבע ובעיקר נהנים מהביחד המשפחתי. בחופשות הארוכות יותר, נסענו עם הילדים לחוף ים המלח למספר ימים. שם היינו מקימים אוהלים שהיו מאובזרים היטב, בישלנו ארוחות גורמה בשטח ובילינו עם הילדים בהנאה.

בתקופה בה שירתי בסיני, דאגתי להביא את המשפחה לבסיס בכל פעם שנשארתי לתורנות סוף שבוע וגם את חג הפסח חגגנו בסיני עם כל החיילים. המשפחה היתה מגיעה לשדה התעופה, ושם עלו על טיסה עד למקום שבו שירתי בסיני. סדר הפסח בצבא היה סדר מפואר ובשטח היו משחקים רבים לכל הילדים שהגיעו. למחרת ליל הסדר היינו מטיילים ברחבי סיני.

מהרגע שהילדים עזבו את הבית, אירחנו אותם אצלנו בכל שבת שניה לסוף שבוע מלא. האירוח כלל את כולם: ילדים, כלות וחתנים, נכדים ונינים. ההיערכות לשבת כזו הייתה רצינית, ובשלב מסוים, כשהמשפחה גדלה מאוד, קנינו אוהל אירוח, שולחנות, כיסאות, מיקרוגלים וכל שנדרש כדי לארח את כל המשפחה, שמנתה באותו שלב כבר כ-40 איש. סבתך נהגה להכין את החדרים ואני דאגתי לבישול ואפייה. כל משפחה קיבלה חדר עם שירותים ומקלחת צמודים, ואת הבילוי המשותף היינו עושים באוהל הגדול. זו היתה חוויה אדירה שכל המשפחה הרחבה נפגשה כך פעם בשבועיים. ראינו בשימור הקשר בין כל בני המשפחה דבר חשוב מאוד והשקענו רבות על מנת שזה יקרה.

חיינו לאחר הפרישה מצה"ל

לאחר הפרישה מהצבא עשינו דברים רבים. בהתחלה הקמנו חוות סוסים בקצרין. לאחר מספר שנים, החלטנו לסגור את החווה ולעבור לתחום התיירות. קנינו אוטובוס, מיניבוס ומונית והסעתי תיירים שהגיעו לארץ ממדינות שונות. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ונפגעה התיירות, החלטנו למכור את הרכבים ולהפסיק לעסוק בתחום.

המשכנו עם ההתנדבות בתחומים שונים, כפי שעשינו במהלך כל החיים. התנדבנו במד"א. אני הייתי נהג אמבולנס וסבתך הייתה חובשת. התנדבנו במשטרת התנועה ובעמותות לנזקקים. בצעירותנו גם גידלנו שלושה ילדים באומנה.

סבתך גם התנדבה לשמור בקצרין, למרות שרק גברים התנדבו לשמירה. על פעילותה ההתנדבותית היא קיבלה את "אות הנשיא" מנשיא המדינה חיים הרצוג.

לאחר שסבתך נפטרה ועברתי להתגורר בהרצליה, התחלתי להתנדב במשמר השכונה בנווה עמל ובעמותה לנזקקים בשביב.

התחביבים שלנו

נהגנו לקרוא המון. כמעט בכל שלושה ימים סיימנו ספר. למדנו באופן עצמאי מספרי לימוד ובזכות הידע הרב שצברנו הצלחנו גם לסייע לילדים בלימודיהם. היה לנו חשוב מאוד שהילדים ילמדו ויצליחו, ולמרות שלנו לא היתה הזדמנות ללמוד באופן פורמאלי, ראינו את ההצלחה שלנו בהצלחה של הילדים.

הילדים למדו בבתי הספר הטובים ביותר, ואחר כך המשיכו, חלקם ללימודים באוניברסיטה (תואר ראשון ושני) וחלקם ללימודי תעודה. הם התחתנו והביאו ילדים והמשיכו בבניית השבט והרחבתו. מעולם לא שכחנו מהיכן הגענו ואיזו כברת דרך עשינו בחיים ותמיד השתדלנו לחלוק את מה שיש לנו עם אחרים.

תמיד היינו עסוקים מאוד, אבל מעולם לא הזנחנו גם את התחביבים שלנו. סבתך למדה אסטרולוגיה ונומרולוגיה אצל המומחית היחידה שהיתה בזמנו בארץ. היא אהבה לעשות מפות לאנשים בחינם, כי האמינה שצריך לתת את השירות הזה לאנשים ולא לעשות מזה כסף. היא גם למדה פיתוח קול וניגנה על פסנתר. בצעירותה לקחה חלק במקהלה של קצרין ואחת לכמה זמן יצאה עם כל המשפחה לערבי הזמר של שרהל'ה שרון. מכל הזמרים הישראלים, היא העריצה את יהורם גאון והכירה את כל שיריו. בכל יום שישי, בסיום הארוחה, היינו מוציאים שירונים ויושבים לשיר את שירי ארץ ישראל היפה והטובה. קולה של סבתך היה זך ונקי, ומי יודע, אולי בתנאים אחרים היא היתה זמרת. סבתך גם אהבה לסרוג. היא סרגה סוודרים עם דוגמאות מיוחדות. היא גם אפתה עוגות יוצאות דופן, כשהסברינות היוו את גולת הכותרת. היא אהבה לקרוא ספרים, לפתור תשבצים, וגם לצפות בהצגות, אופרות ומופעים.

אני אהבתי לאסוף עתיקות ובולים, לפסל בעץ ובגבס וגם לצייר. אני אוהב את הטיולים בטבע ואת בעלי החיים ואפילו למדתי טיס בשדה התעופה בהרצליה. אהבנו לרקוד וואלס, ובכל הזדמנות שהייתה לנו רקדנו. גם לחו"ל יצאנו פעמים רבות. בשנת 1979 טסנו בפעם הראשונה לחו"ל, לטיול של חודש בארה"ב. מאז טסנו פעמים רבות וטיילנו במקומות רבים בעולם: סין, יפן, הונגריה, גרמניה, איטליה, צרפת ואנגליה. גם על טיסה לחו"ל עם הילדים והנכדים לא ויתרנו ועשינו זאת מספר פעמים.

המסר שלי לדור הצעיר

לדעתי כל אדם מחליט את החלטותיו בהתאם לאירועים שהוא חווה בחייו, ופחות מסתמך על הניסיון שצברו הדורות שקדמו לו. ההחלטות הן פרטיות לכל אדם, בדרך כלל אנשים לא לומדים מניסיונם של אחרים וכל אחד עובר את הדרך שלו בחיים. הכי חשוב שתאהבו ותהיו נאהבים, תמיד תחשבו על בן הזוג שלכם לפני שאתם חושבים על עצמכם וכך תהיה לכם סביבה תומכת. האהבה שלנו תמיד הייתה במקום הראשון והצלחנו להתגבר על כל מה שעמד בדרכנו ולהמשיך קדימה.

הקשר ביננו התחיל כשהייתי שוטר וסבתך היתה חיילת. הדרך של כל אחד מאיתנו התחילה במקום שונה לחלוטין. אני נולדתי בהונגריה ועליתי לארץ לאחר המלחמה וסבתך נולדה בתל אביב הצעירה בתקופת המנדט הבריטי. בימים הראשונים בהם הכרנו היה זה יותר בבחינת קשר נחמד ונעים בין שני צעירים. אבל שבוע בלבד לאחר מכן, החלטנו להתחתן, והקשר בנינו נעשה חזק מכל דבר אחר שעמד בפנינו.

היה חשוב לנו להקים בית ולהביא ילדים לעולם. התחלנו בלי כלום. לא היה לנו בית ולא כלום. כל מה שהיה זה ארון, שולחן, ארבעה כיסאות ומיטת ברזל. אבל האהבה נצחה את הכל. מצאנו עבודה, הקמנו בית, משפחה, משק לתפארת. תוך כדי המסע התחזקה האהבה. היתה זו אהבה חזקה, יציבה, מבוססת. אהבה שלא תלויה בדבר מלבד בקשר החזק שנרקם בינינו. שנינו אנשים שאוהבים לתת. תמיד דאגנו שלאחר יהיה טוב. ככה זה היה אצלנו מההתחלה. כל הזמן היה חשוב לשנינו שלשני יהיה טוב. שנינו היינו אנשי עבודה ומצאנו דרכים רבות ומגוונות להתפרנס. כל עבודה היתה מכובדת בעינינו. היינו חדורי מוטיבציה ורצון לעשייה, היינו אופטימיים ואהבנו את החיים.

הזוית האישית

תומר הנכד המתעד: היה לנו ממש כיף לעשות ביחד את התכנית, אני מאחל לנו עוד המון שנים של אושר.