מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי 

אביו של סבא דוד, אליהו מזרחי בן השלוש, עלה בשנת 1921 עם משפחתו מעיראק, הם הגיעו לירושלים ובהמשך עברו לפתח תקווה.

משפחתה של אמו של סבי דוד ברחה בתקופת הפרעות מרוסיה לאנגליה, שם התחתנו הוריה ושם נולדה חוה האריס, אמו. לאחר מכן, בשנות ה-20 המוקדמות עלו לארץ ישראל והתישבו בישוב כרכור.

דוד הוא האח האמצעי, לאחיו הגדול קוראים אסא ואחיו הצעיר הוא למעשה חצי אח, עם אימא משותפת, ושמו אלחנן. האח הבכור ז"ל נהרג עוד לפני שדוד הספיק להכירו, בתאונה מצערת וטראגית של נפילה לבור, דבר שערער לדעתו את היחסים בין הוריו.

את אלחנן אחיו סבי דוד הכיר כתינוק כשחיו בירושלים (דוד היה בן 9-10). לא היה ביניהם קשר מכיוון שהוא גדל עם אימא שלהם והם גדלו בבית יתומים. אימא שלו נטשה אותו.

ילדות 

סבא דוד נולד בפתח תקוה בשנת 1941, ברחוב קלישר 41, ונקרא על שם סבו מצד אימא, שנפטר שבועיים לפני הולדתו. הוריו התגרשו כאשר היה דוד בן שנה. תקופת מחסור בעקבות מלחמת העולם השנייה והמנדט הבריטי השפיעו על אופי ילדותו של דוד. את חמשת השנים הראשונות לחייו טוען דוד שהוא לא זוכר כלל, ועל כן שמע ונאלץ להאמין לסיפורים רבים שסופרו לו. לדוגמה, ששעות רבות מילדותו בילה בחצר יחד עם משפחתו מצד האבא, מבלי לדעת מי טיפל בו והשגיח עליו, או סיפור על מטפלת בשם מרים טר אליה היה קשור ומחובר. לדוד אין זיכרון ברור מאמו ומשפחתה עד גיל 9, משום שלטענתו עד אז גדל בפתח תקוה, עם קרובי משפחתו מצד האבא, אשר הוא עצמו לא היה מאוד נוכח: היה עסוק בשליחויות, מטלות ועבודות. סבא אליהו ז"ל נספה במלחמת השחרור, דבר שקטע את התקופה בה גדל דוד עם משפחת אביו. את כיתה א' התחיל דוד בצל מלחמת השחרור בפתח תקווה, שנה מלאה באי סדר בה הוא מספר שלא למד הרבה.

לאחר מותו של הסב אליהו, בשנת 1949, נשלחו דוד ואסא אחיו לבית יתומים בטלבייה בירושלים, שם בילו ארבע שנים, ולמדו בבית ספר בשכונה הגרמנית. דוד מתאר תנאים קשים של בגדים לא מתאימים ונעליים גדולות, שעות פנאי רבות בלי מעש, חורפים קרים ומושלגים בלי בגדים תואמים ובלי חימום (מאז יש לסבא דוד חולשה לקור), ואוכל לפי הקצבה (צנע ותלושי מזון). משם, בעקבות סגירת בית היתומים, עברו לכפר הנוער בן שמן, בי"ס חקלאי, בו נשארו שבע שנים.

גיל ההתבגרות

כפר הנוער בן שמן היה מקום גדול בו היו נערים וילדים מכל הקהילות היהודיות בעולם, מקבוצות מעורבבות בגיל. עם קבוצתו בילה דוד את השעות שלאחר הלימודים – ארוחות, זמן לינה ופעילויות חברתיות שונות. בבית הספר למד לפי שכבת הגיל שלו.

בבן שמן דוד למד על תרבויות ושפות שונות מילדים ונערים אשר עלו לכפר הנוער מארצות הגולה, ושמע מחלקם סיפורי זוועה על השואה. דוד אף מספר שיש לו חברים מתקופה זו אשר ניצלו מניסויו של מנגלה הרופא, ועד היום יש להם מומים פיזיים ונפשיים שהם מנסים להתאושש מהם. כמו כן, היו עוד לא מעט ילדים ונערים שהגיעו ארצה לגמרי לבדם, ללא קרובי משפחה, "ילדים שאין להם אף אחד". בכפר הנוער כולם היו שווים, כולם היו חברים של כולם, בתחושת חברותא, בלי חשיבות למדינת המוצא או לגיל, כולם יחד. החברות שלו עם החברים מהפנימייה הייתה עמוקה, כזו שהם "צמחו יחד". חברות יקרה וחשובה, "מי שאתה חבר שלו, זו חברות לכל החיים". היו תורנויות ותחומי אחריות – סידור, ניקיון, תורנויות מטבח – וכולם לקחו חלק.

כשהתבגר ועבר לקבוצת הנוער בפנימייה (שנמצאת במקום אחר באותו הכפר), לוח הזמנים התנהל בצורה של חצי יום לימודים, וחצי יום עבודה. את הימים בהם התחיל לעבוד ולמד בערב, מתאר דוד כקשים יותר מהימים בהם התחיל ללמוד ברעב, כיוון שבימים אלו היה פחות מרוכז ויותר מותש. לנערים הייתה אפשרות בחירה למקצוע: רפת, לול, ירק, דיר ופלחה (חקלאות, עבודת אדמה). בבית הספר החקלאי היה צריך מקצוע אחד של שדה ומקצוע אחד חי (בע"ח). דוד בחר טרקטורים (פלחה) בתפקיד השדה ולול בתפקיד החי.

זיכרון סבי דוד מהלול: אחראי הלול נתן לו אחריות להכין את תערובות האוכל ולנהל את הפעילות השוטפת בלול. אחראי הלול סמך על דוד עד כדי כך שכאשר נסע לחופשה, השאיר את האחריות בידיו של דוד, כאשר אז היה רק בגיל 15. בהמשך, גמל מנהל הלול לדוד על הטובה, ו"ויתר" לו על המבחן העיוני, בטענה שהוא, את החומר יודע טוב מאוד.

גם בפלחה הצטיין דוד – הוא הכיר את תהליך החקלאות מא' ועד ת', החלק בו היה טוב ביותר הוא החרישה -הוא אהב לחרוש לפי הקצב, וזה עזר לו לחרוש הכי מהר. עבודת החקלאות חיזקה אותו גופנית, הוא סחב משקלים כבדים ביותר. בנוסף דוד סיפר שבתקופה זו אישרו לעובדי הפלחה לנהוג בטרקטורים בלי רישיון נהיגה, עד שיום אחד תפס אותו שוטר שנזף בו על שנהג בלי רישיון. כתוצאה מכך, הוחלט לשלוח את דוד וחבריו לעבודה להוציא רישיון לטרקטור. כמו כן הוא מספר על תהליך המעבר האיטי מחרישה עם בהמה לחרישה עם טרקטור.

דוד השתתף גם במקהלה. המדריך אלחנן היה יהודי מהגולה, כמו עוד הרבה מורים נוספים. הוא לימד אותם שירים ומנגינות. לאחר זמן קצר במקהלה, הוציא אלחנן המדריך אותו מהמקהלה בטענה שזייף. דוד חושב שבעצם לא הוא היה זה שזייף, אלא זה שלידו. לאחר שהועף מהמקהלה, התמקד בכדורגל אותו שיחקו בצורה מאולתרת, בלי מגרשים וליד ציוד החקלאות. פעם אחת, בגלל תנאי משחק לא אידיאליים אלו, שבר דוד את היד ובעקבות זאת יש לו צלקת ביד מהניתוח.

את הארוחות אכלו בחדר האוכל הכללי, כל הילדים יחד. אחד המדריכים הנהיג שמיעה של משלי קרילוב או מוזיקה קלאסית לפני הארוחה (יום אחד זה, יום אחד השני). כיום, זה נראה לו מנהג טוב מאוד, אך אז זה לא היה מתקבל על הדעת – הרעב והלחץ עם האוכל המועט גרמו לזמן התרבותי להרגיש מיותר. במבט לאחור, הוא מדבר על החשיבות של הקשבה ומודעות לתרבות, לאמנות, שאמנם קשה לראות את החשיבות שלה כילד, אך כמבוגר הוא לא יודע איך היה מצליח להתמודד בלי המוזיקה הקלאסית.

את החוויה של לגדול לבד, בלי הוריו, מתאר סבא כנושא כאוב בדיעבד, תחושת חוסר, מבלי לדעת מהו החסר. הוא לא הכיר את התחושה של לגדול בתא משפחתי.

דוד הוא איש חיובי עם הרבה תחביבים. הוא אוהב לעשות ספורט, ובפרט לרקוד. הוא מפסל ויוצר אמנות, כזה הוא אפילו עד היום, גם בגיל מבוגר זה.

חגיגות בר מצווה

דוד לא הכיר יהדות ולא גדל בסביבת בתי כנסת. ארוחות ימי שישי בדרך כללו סיפור או משל, ולפני כן היו מציינים את בני ובנות המצווה – "חיים, משה, דוד – יש לכם בר מצווה עכשיו". לא חגגו בר מצווה, זה גם לא מאוד הפריע לו.

שירות צבאי  

לפני הצבא יצא דוד לקורס מפקדי גדנ"ע שהתקיים ברמת יוחנן (תפקיד מדריכי כיתה) עם גד סמוך, חברו הטוב, אותו דוד אהב אהבת נפש. גד והוא היו מצטייני הקורס. בקורס זה למדו קרבות, שיטות לחימה ולימוד עיוני נרחב, במטרה לסייע לצבא בשעת הצורך. אחד מהאימונים היה משחק בו קבוצה אחד צריכה להגן והשנייה צריכה לחדור את ההגנה ולהחדיר פתק. את דוד אף אחד לא עבר, שאר המשתתפים חששו מפניו ועל כן תמיד הצליח לנצח. במהלך אחד המשחקים דוד הביא למישהו "פליק" שהעיף לו את הפתק מהנחיר. הבחור שחטף "פליק" וראה שגד לא זכה לאותו היחס, התלונן שדוד לא מתייחס לכולם באופן שווה, ועל כן לא קיבל דוד ציון מושלם בקורס.

לאחר תקופתו בגדנ"ע התגייס דוד לצה"ל. בלשכת הגיוס עשו לו מבחנים בתחומים שונים, מתוכם התחבר לתחום שפת המורס בחיל הקשר. במסגרת תפקיד החיל, היו להם שלל תפקידים מקצועיים – שידור דיווחים, העברת תקשורת וכו'. תחילה, דוד למד להשתמש בשיטה מיושנת בה השתמשו בגלי רקיע, הוא למד לפרוש על מכשיר של תדירות גבוהה תדרים של גלים ישרים. בהמשך למד מורס, טלפרינטר (מכשיר שידור המאפשר לכתוב הודעות ולשלוח אותם). דוד שירת בפיקוד דרום, ובסיסו היה באילת. מהרגע שירד לאילת, סיפר דוד, בילה שם את רוב זמנו, מכיוון שלא היה לו בית לחזור אליו לחופשים, שבתות או חגים.

כישוריו של דוד במורס היו יוצאי דופן – הגיע למהירויות מאוד גבוהות במורס – הוא יכל לקרוא עיתון ולהקליד אותו בקצב אותו הוא קורא. את הקורס הבסיסי ואת המתקדם עבר בלי להתאמץ, תמיד ביקש קצב מהיר יותר והצליח להפתיע את כל הבוחנים והמפקדים. שיטת הספירה במורס מתנהלת בקצב חמישיות, כלומר חמש אותיות, ודוד יכל לעשות 45 חמישיות בדקה (כלומר 225 אותיות בדקה!). בסוף השירות שלו הצטברו לדוד ימי חופשה רבים שנאלץ לנצל, על כן ישן בבסיס ויצא לעבוד באילת כאלחוטן.

לאחר שחרורו התגייס דוד למילואים, אז היה שייך לגייסות השריון, בתפקיד בגדוד הקשר. תפקידו היה לייצר קשר בין היחידות השונות והגורמים השונים בגייס ובכך לשלוט בכוחות שבשטח, מתוך המפקדה. היו קוראים לו הרבה למילואים, כי זו הייתה רוח התקופה. דוד מספר שזה הקשה את ניהול החיים היומיומי, על חיפוש עבודה והתמקמות, כי כשקוראים לך בתכיפות למילואים, דבר זה קוטע את רצף החיים הרגיל.

במלחמת ששת הימים השתתף דוד כחייל מילואים. דוד מספר על תקופת המתנה ארוכה ואיומים מצד המצרים שישתמשו בגזים רעילים נגדם. זוועות המלחמה שראה דוד כשנכנס יחד עם חבריו לפלוגה לסיני, היו מזעזעים עד כדי כך שלא רצה להרחיב בסיפור עליהם.

במלחמת יום כיפור נלחם דוד כחייל מילואים, כאשר כבר היה נשוי עם שני ילדים, והשתתף בקרב בתעלת סואץ. דוד מספר על כך שהציוד לא נמצא בהישג יד מכיוון שהשתמשו בו לצרכים שוטפים. הם היו לא מאורגנים – ללא אוכל, ללא מים וללא פיקוד בשטח. לאחר זמן מה דוד וחבריו מגדוד הקשר התנדבו לעזור בחיל השריון, אך מצאו את עצמם בשטח הפתוח, ארבעתם לבדם. הם עצרו שיירה שהתקרבה והצטרפו אליה, הם היו מחימוש, אחראים על ציוד פגזים, דלק ומים. דוד וחבריו סייעו להם, למרות שזה לא המקצוע הצבאי שלהם. הם עזרו להם בדברים כגון העברת חביות דלק וחלוקת פגזים לטנקים שבחזית. יום אחד כשנסע דוד בשיירה עם אחד משותפיו ברכב, הנהג נעלם פתאום והשיירה לא זזה. מאחר ויש לדוד רישיון נהיגה על משאית, התנדב הוא להיות גם הנהג.

בתקופת הפסקת האש דוד וחבריו חזרו לבסוף לבסיס האם, גדוד הקשר. לאחר מכן שהה עם גדודו באיזור גבול מצרים כשישה חודשים נוספים, ואז חזרו לביתם.

במהלך שהותו בתעלת סואץ הרגיש דוד שגד, חברו הטוב, נפל במלחמה. כשנגמרה הלחימה, בירר וחיפש דוד את גד, עד ששמע שנפל אבל אף אחד לא ידע להגיד חד משמעית איפה. לאחרונה, התברר שהוא באמת נפל באיזור ההוא ומאז לא מצאו אותו, כי נפל לתוך הים בסואץ.

בשנת 1982 דוד לחם במלחמת לבנון השנייה, או שלום הגליל כפי שנקראה. דוד נקרא למילואים מביתו כשהיה אב לשלושה ילדים. דוד היה שייך לגדוד שריון, והגדוד שלו נכנס בראש ובראשונה למלחמה. מיד הגיעו הם להרי שווף שבלבנון ונסעו לכיוון דמשק. היו הליקופטרים סורים מעליהם ואש ארטילרית (אש מתותחים), שם חלקם נפצעו. הם המשיכו בנסיעתם לכיוון עיירה בשם עין זחלתא, שם הייתה אש חזקה והם נאלצו להתפרש בשטח, עד הפסקת האש (כשבועיים שלמים).

נישואין והקמת משפחה

אחד מחבריו של דוד הזמין את דוד לעבוד איתו בתיאטרון, במתן שירותי במה בהצגות תיאטרון והופעות. תפקידו היה הרכבת במה, ושירותים טכניים בעיקר בחשמל. בהמשך, התקדם להיות קבלן הצגות ילדים ונוער של אורנה פורת.

בעבודה בתחום התיאטרון ישנן תקופות בין הצגות בהן אין עבודה לעשות. בתקופות אלה עבד בבאר שבע וגר אצל בן דודו עמיחי (שחקן כדורגל בעברו ומורה לספורט) בתור מציל בבריכה (כי עמיחי היה אחראי על הספורט). במסגרת התפקיד גם לימד ילדים לשחות – "כמו שלימדתי אותך", מוסיף סבא. גם בזה נחל סבא הצלחה רבה. בין הילדים, הייתה ילדה שידה נקטעה. עבורה, בעיניה, שחייה הייתה מחוץ לתחום "איך אני אשחה בלי יד?". דוד הבטיח לה שהוא יצליח ללמד אותה לשחות. בעזרת התמדה וגמישות מחשבתית, עזר סבא לילדה ללמוד לשחות.

לדוד ועמיחי היו יחסים קרובים, הם נהגו להתחרות אחד בשני ולתת אחד לשני משימות ואתגרים. פעם אחת, איתגר עמיחי את דוד לנסות לכבוש את לבה של מישהי, כי הוא עצמו לא הצליח. דוד הגיע למקום המגורים של המורות החיילות (שכן באותה תקופה היא הייתה מורה חיילת). כשדיבר ושאל איפה היא, ככל הנראה הפריע לה לישון. היא יצאה מחדרה ושאלה בכעס: "מי זה המפריע הזה?". ההתחלה הזו אמנם נשמעת לא מאוד חיובית, אך בהמשך התחברו, התקרבו, התאהבו ולבסוף החליטו להתחתן. האישה הזו הייתה ציפי, סבתא שלי. סבא טוען שבגלל ההתערבות עם בן דודו עמיחי, הוא התאמץ יותר בחיזוריו וכי אולי זו הסיבה שהצליח.

כשהחלו להיות יחד, ציפי ודוד, הוא גר בתל אביב עם חבר והיא גרה בבאר שבע. כשהיחסים ביניהם נהפכו רציניים יותר, עבר דוד לבאר שבע כדי להיות קרוב יותר אליה. לאחר מכן הוא ירד לאילת כדי לעבוד, ואמר לציפי "אם את רוצה להתחתן – בואי לאילת" – וכך היה. בשנת 1968 הם התחתנו בתל אביב (שם גרו הוריה של ציפי) ועברו יחד לאילת.

החתונה

ציפי קיבלה תפקיד כמורה חיילת בעיר, דוד התחיל לעבוד בתמנע בתור נהג אולפק, והתעסק עם ציוד מכני כבד בהמשך עבד ברמת יותם (קו אילת- אשקלון של מיכלי נפט). לאחר שנה, נולד עמוס (בשנת 1969) – אבא שלי, בבי"ח יוספטל באילת. דוד מספר שלאבא הייתה תפיסה יוצאת מן הכלל כבר בילדותו. בעקבות זאת שעבד במשמרות בתמנע, לדוד היה הרבה זמן לבלות אז עם עמוס. הוא לקח אותו לטיולים באילת ולימד אותו וסיפר לו דברים וסיפורים על מה שנראה לעיניהם. דוד מציין שהוא מאוד אהב את הרגעים האלו עם עמוס. הוא מוסיף שלימד הוא את עמוס הפעוט לקרוא מילים בשיטת לימוד מילים, וכך כבר בגיל שלוש הצליח עמוס לקרוא משפטים שלמים.

אילת זה לא מקום קל, מספר דוד. זה מקום קשה מאוד כי חם מאוד ואז לא היו מזגנים, רק desert coolers, מאוורר שמפזר אוויר שמצטנן בעזרת מים. אך אם ישנים עם זה בלילה, השרירים נתפסים ואי אפשר לזוז. לכן לפעמים, היו ישנים על שפת הים על מנת להצטנן. לבסוף החום הכניע את המשפחה הצעירה, הם התגעגעו לאוויר הצח והקריר ולסביבה שאינה מדברית. הם קנו דירה בבת ים, וכדי לשלם עליה השכירו אותה, והשכירו את הדירה באילת ברבע המחיר. לאחר שנתיים נוספות הצליחו להחזיר את רוב ההלוואות כדי לשלם על הדירה, ועברו לגור בדירה בבת ים. שם, עבד דוד בתיאטרון לילדים ולנוער עד פרוץ מלחמת יום כיפור.

יריב דודי נולד בשנת 1972. יריב היה ילד ספורטיבי ואתלט. דוד מספר שכבר בגיל תשעה חודשים התחיל ללכת. בגיל שנה צלח בריצה על הליכון ובגיל שנתיים כבר הצליח לרוץ לכל עבר. זמן קצר אחר לידתו של יריב פרצה מלחמת יום הכיפורים ודוד נקרא למילואים. בשנת 1976 נולדה דודתי מיכל, אחות לשני בנים. דוד מספר שהייתה ילדה שקטה עם שיער בלונדיני. גם יריב וגם מיכל נולדו בבית החולים דונולו ביפו. דוד מספר על טיולים משפחתיים רבים בחיק הטבע ועל הרבה בילויים במשפחה הצעירה כגון משחקי קופסא ופאזלים רבים שהרכיבו יחדיו. דוד מאוד אהב לטייל עם ילדיו בטבע, ועד היום לוקח גם אותי ואת בני דודי לטיולים רבים בחיק הטבע. באופן קבוע, כל סוף שבוע יצאו לאכול אצל הוריה של ציפי, סבא רבא דב וסבתא רבתא יונה בתל אביב, ולאחר מכן יצאו הם לטיול בפארק הירקון שהיה קרוב מאוד למגוריהם של דב ויונה.

לאחר שחזר דוד ממלחמת יום כיפור, בשנות ה-30 לחייו, הוא החליט להפסיק עם התיאטרון, ולעבור לעבוד בתעשייה האווירית/ הצבאית, על מנת לתרום עוד למדינה. הוא מאס בנדודים ברחבי הארץ, ורצה עבודה יציבה יותר. הוא בחר בתעשייה האווירית, במבנאות מטוסים. לאחר מספר חודשים, בעקבות ההערכה לעבודתו הטובה, קודם בתפקידו והפך אחראי על "קטע" 11-17 במטוס – קטע שאליו שייכים כונס האוויר ותא הטייס. דוד קלט מהר את העבודה וכמו כן נשלח להרבה קורסים. לאחר תקופה מסוימת הפך למבנאי מטוסים. הוא הרגיש שהוא לא מתקדם – המשכורת נמוכה ואפשרויות הקידום מעטות. הוא החליט להמתין שנה לפני שיתלונן. כעבור שנה בתפקיד, דיבר עם אחראי ההנגאר שאמר לו כי לא יקבל העלאה בדרגה. אך דוד לא ויתר, המשיך לבקש לדבר עם אחראים בכירים יותר בתעשייה האווירית. לאורך הדרך הובטחו לו דרגות נוספות והמתנה ברשימת המתנה ללימודי טכנאות – אך דוד לא ויתר. הוא החליט שהתעשייה האווירית אינה מקום בשבילו מכיוון שלא יוכל להתקדם, והתפטר.

לאורך כל תקופת התעשייה האווירית הם גרו בבת ים, שם חש דוד כי החינוך לא מספיק טוב, השכנים לא נחמדים, שונים ממנו מאוד, וכמו כן כל חבריהם עברו לאיזור השרון. משפחתו הרגישה לא שייכת לשם והחליטו לעבור. בשנת 1982 עברו דוד ומשפחתו  לכפר סבא. עמוס אבי עזר לסבא דוד בשיפוץ הדירה החדשה בכפר סבא עם המעבר התחיל לעבוד באגרקסקו כפקיד ייצוא ומפעיל מחשב, במסגרת תפקידו כתב מסמכים לסחורה הנלווית וכו'. שם עבד קרוב ל-30 שנה, עד שיצא לפנסיה. הילדים עברו לבתי הספר בכפר סבא והחלו להסתגל למקום החדש. המעבר יצר הפרשים בין החומר שלמדו הילדים בבת ים לבין החומר הנלמד בכפר סבא. אבא הצליח להשלים את החומר עם מורה פרטי בשיעור אחד. המורה הפרטי אמר שיש לו תפיסה יוצאת מן הכלל.

בעקבות זאת שציפי הייתה מורה היא הנהיגה בבית את הצד הלימודי – רצינות בשיעורי הבית ומשמעת כללית, ובעקבות עבודתו של דוד הוא הנהיג יותר את צד החברתי והספורטיבי בבית. לדברי סבא דוד: "אם שאלת מה התפקיד של אבא דוד במשפחה אז כך: ראשית הוא מפרנס שנית הוא מכוון, אוהב , משתדל לא להפריע לנערים המתבגרים. אין גבול למה שאפשר לדרוש או לבקש מאבא או מההורים, אבל תמיד ההורים עושים את מה שהם רואים לנכון הצורך של הילדים שלהם , הכוונה של ילדים זה לא תמיד בדיוק רצונו של הילד אבל תמיד יש התחשבות במה שהילד מראה שהוא רוצה – יכול."

סיפור מהחיים של סבא

בתקופה שדוד היה בכפר הנוער בן שמן, היה יוצא לחופשות. פעם אחת יצא לחופשה בכרכור להתארח אצל סבתו אסתר. סבתו השתייכה ל"אחוזת לונדון", קבוצת אנשים בעלי אמצעים (כסף ורכוש) מלונדון שהחליטו לעלות לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה, התאגדו, אספו כספים וקנו אדמות בארץ ישראל. לפני בואם, הם שלחו סוכנים שימליצו להם על מקום קניית האדמה. המליצו להם על איזור פרדס חנה- כרכור. הרעיון שלהם היה לעזוב את לונדון כדי לגדל תפוזים ואננס ולשלוח חזרה ללונדון וליישב את הארץ. סבא דוד (בעלה של אסתר) בנה את הבית הראשון מאבן בכרכור ולימים נהיה יו"ר המועצה בכרכור. בשנת 1941 נפטר סבו בגיל 69, לפני שהספיק לבסס את מעמדו בישוב החדש.

למשפחה היו פרדסים. בתקופת המנדט האנגלים הרגישו בנוח בארץ ישראל, היו מגיעים לבקר בכרכור, שותים תה אצל משפחתו, סבתא הייתה מארחת אותם. הישראלים לא הצליחו למצוא מים ולאנגלים היה גיאולוג. סבא שלו ביקש מהגיאולוג לעזור להם, והגיאולוג האנגלי עזר (יכלו להשקות את הפרדסים). הסבתא שלחה מכתבים ללונדון בעקבות ההתעסקות שלה בחינוך בבקשה שיתרמו להקמת בית ספר. כתוצאה מכך הוקם בית ספר בכרכור. את כל האדמות שנקנו בכרכור הדוד שרגא לא ניהל טוב כלכלית, הפרדסים היו מוזנחים, ובסוף ימיו מכר את כל הפרדסים וכך נבנתה כרכור החדשה של היום. מה שהגיע לאימא שלו מהנתח, היא נתנה לקיבוץ.

את כל הסיפורים שלהם הוא שמע בדיעבד, מכיוון שלא היה קרוב כלל לאמו ולמשפחתה. אך כשהחלה העלייה מרוסיה, פגש אותו אדם ברחוב שאמר לו "אתה ממשפחת הירש" – סבא אמר לו "אני לא הירש" ! האיש המשיך בביטחון כי לפי תווי פניו יכול לזהות כי הם קרובי משפחה, ממשפחת הירש שמרוסיה. כשנפרדו, חשב סבא כי שם המשפחה של אמו, "האריס", נשמע דומה מאוד ל"הירש", שם המשפחה שאמר האיש. סבא בדק ושאל את משפחתו, והגיע לתשובה כי אכן נקראו הירש לפני שעברו מרוסיה לאנגליה. ועל כן שם המשפחה המקורי הוא הירש. אז בכלל נודע לו שמקור משפחת אמו מרוסיה. (ע"פ ספר מהצד של אמו, על כל המשפחה מהמצד של האבא של אמו (סבא דוד) אילן היוחסין של המשפחה מ-1916).

מאכל אהוב או מאכל עם סיפור

דוד התחיל להיות צמחוני- טבעוני כשאבא ויריב היו ילדים. בדרך כלל הם היו הולכים לאכול אצל יונה ודב, הוריה של ציפי. האוכל היה מצוין וטעים מאוד, אך אחרי הארוחה הרגיש כבד ועייף. "איך יכול להיות שאני אוכל כל כך טוב ומשהו פה לא בסדר?" כשהיו פעם בשבוע הספר, הלך דוד לחפש ספר על תזונה, ומצא ספר של ד"ר ג'קסון. להוריו של כותב הספר היו מחלות רבות, והוא עצמו גדל להיות רופא ילדים. הספר מתאר איזה אוכל מתאים לו, ואיזה אוכל לא מתאים לו. המשיך דוד לקרוא ספרים נוספים, ומהם הסיק את המסקנה: "אתה הרופא של עצמך". בעקבות הספרים האלה למד איך לאכול נכון, מה היחס הנכון לאוכל, והחל להיות צמחוני וטבעוני למשך 17 שנה. היו התנגדויות מצד ציפי ומשפחתה אך הוא המשיך. התזונה שלו הייתה טובה אבל לא מושלמת, ועל כן הגוף נחלש… דוד לא היה צמחוני בקטע אידאולוגי אלא בקטע בריאותי. סבא הכי אוהב ירקות ! הוא אוכל בריא: הוא לא אוהב אוכל כבד ומדכא, הלימונים מהגינה שלנו הכי טעימים לו, ולימונים אלו הם פרי ההדר היחיד שאוכל סבא ובנוסף, הוא לא אוכל סוכר.

הזוית האישית

סבא דוד: נהנתי מאד מהתהליך של הקשר הרב דורי עם נכדי שחר. התוצאה מרגשת אותי, היו לי חששות בהתחלה, שמא זה יהיה חושפני מדי, אולי דברים שהיו ראויים בזמנו, לא יראו בעין יפה היום, אבל אני מרוצה ושמח על הזכות.

הנכד שחר: נהניתי מאד לראיין את סבא ולשמוע את הסיפור המרתק שלו, ושמח על הזכות לתעד אותו לדורות הבאים. למדתי הרבה על פרטים על עברו של סבא.