מאגר סיפורי מורשת

שמי יפים מיכאלביץ דומיר, ואני בן שמונים ושבע. נולדתי ב 1935. 27.9, בעיר ויניצה שבאוקראינה, בעיירה יהודית ילטושקה אחד מהכפרים הבודדים שגרו בו יהודים באותה התקופה.

אני סבא רבא של גן אל.

ילדות בצל מלחמה

בשנת 1941 עם פרוץ המלחמה עם הגרמנים, ילדותי נגמרה. אבא שלי ניסה לברוח מאוקראינה לרוסיה אך לא הספיק, היהודים מסביב מנעו זאת ממנו ,כי טענו שהגרמנים מאוד מנומסים וטובים, והם לעולם לא יהרגו יהודים. לצערי הם שכנעו אותו להישאר, אך לצערנו הכול התרחש אחרת לגמרי.

נסענו להורים של אבא שלי, גשרו לא רחוק מהבית שלנו, כשלושים קילומטר. נסענו ללוצינס שזה גם כפר יהודי שם גרו סבתא מאסיה (אמא של סבא שלי) וסבא ברוך ושלושה אחים שני בנים ובת, בשם ג'ניה, שניים מהאחים היו חיילים: דוד טוליק היה חייל רגיל, ודוד זוליה היה מפקד של הצבא הרוסי. שניהם חזרו בשנת 1944, אך דוד טוליק חזר  פצוע.  הם קיבלו הרבה הרבה מדליות כאות הוקרה על הלחימה שלהם. במהלך החיים דוד טוליק עבר לגור בישראל ודוד זוליה נשאר ברוסיה.

אני נשארתי באוקרינה, כל היהודים שנשארו בילטישוקה מתו לצערי, לי ולמשפחתי שיחק המזל כשהספקנו לברוח לסבא וסבתא שלי.

באזור שהיינו בו היתה שליטה של הרומנים, ולא הייתה להם שום מטרה להרוג יהודים. כך ניצלו היהודים שהיו בלוצנס ונשארו בחיים, כי בסוף המלחמה הרוסים שחררו אותם.

גרנו בבית קטן, שמונה אנשים בדירת שני חדרים. בחורף היה מאוד קר, כי לא היה בעזרת מה לחמם את הבית, ובמהלך היום סבלנו מרעב. למזלי סבתא שלנו הצילה אותנו מהרעב, היא נהגה ללכת לאוקראינים ולעשות איתם שכר חליפין, היא נתנה להם בגדים, כלים, סירים, ותכשיטים וכל זה בעבור קליפות תפוח אדמה. את תפוח האדמה עצמו האוקראינים אכלו בעצמם,  ולנו נתנו רק את הקליפות. היא לפעמים הייתה מביאה לנו בצל או סלק, וזאת הייתה חגיגה בשבילנו, כי סוף סוף היה מרק שונה ולא רק מרק מקליפות תפוח אדמה.

לצערנו המון אנשים מסביבנו מתו מרעב. רעב וקור היו המוקשים הכי קשים במלחמה.

בתור ילד, כל התקופה הזאת היתה לי פחות מפחידה וקשה, לעומת איך שהיא הצטיירה בעיני ההורים שלי, והמבוגרים מסביב. אנחנו הילדים היינו משחקים עם הילדים של השכנים שחלקם היו יהודים, וחלקם היו אוקראינים.

ב- 1944 הצבא הרוסי שחרר אותנו וחזרנו הביתה לילטושקה. לצערנו כשחזרנו הבנו שחזרנו לאותו המקום, אך המקום היה שונה. במקום הולדתי לא נשאר יהודי אחד כולם נספו. אני הייתי בסה"כ בן תשע ואחותי הקטנה הייתה בת שש, ועד היום אנחנו זוכרים את החזרה הביתה. כמה שחיכינו ורצינו לחזור הביתה, ולמעשה לא היה בית, לא היו שכנים ולא חברים. לא נשאר אף אחד.

באותה השנה אמא שלנו נפטרה, כשגרנו בלוצנס. חייל רומני פצע אותה ברגל, והפצע שלה הוזנח, כי לא היו בתי חולים, ולא היו רופאים שטיפלו ביהודים, עד שהצבא הרוסי שחרר אותנו. כשאבא שלנו לקח את אמא לבית חולים בילטשוקה, כבר היה מאוחר להציל אותה, והיא מתה בחדר ניתוח. ככה נשארנו בלי אמא , אני הייתי בן תשע ואחותי בת שש. עם הזמן אבא שלנו משה הכיר אישה אחרת, "דודה ליזה" שמעולם לא קראנו לה אמא, תמיד קראנו לה "דודה ליזה", אבל היא גידלה אותנו.

בשנת 1945 אני ואחותי הלכנו לביה"ס, ומאז ומעולם הייתי תלמיד מצטיין. תמיד אהבתי ללמוד והכי אהבתי מתמטיקה ופיזיקה. תמיד ידעתי שאני אהיה מורה למתמטיקה ופיזיקה וכך היה. סיימתי את לימודי התואר כמורה למתמטיקה ופיזיקה, ולימדתי כל החיים.

עד היום אני עדיין מלמד כול יום ארבעה שיעורים פרטיים, בלי זה אני לא יכול. אני חייב להפעיל את הראש ולתת מהידע שלי לכולם .אני מרגיש שאני מחויב לשליחות הזאת למען אותם הילדים. השתתפתי לא פעם באולימפיאדות ותחרויות שונות בפיזיקה, עד היום אני נחשב לאחד המורים הטובים בעיר שלי.

אהבה ונישואין

בשנות השבעים כשהייתי צעיר הייתי ספורטאי, רקדן וגם נגן בלהקה וניגנתי בטרומבון. הייתי רווק מבוקש שמידי יום שבת הולך לרחבת הריקודים, שם לראשונה פגשתי את "רוזה שלי" היא עמדה בצד, ילדה קטנה ויפיפייה. הייתי בטוח שהיא תלמידת בי"ס, אבל כשניגשתי אליה ראיתי שיש לה אודם, באותה התקופה לתלמידות אסור היה לשים אודם, רק  לנערות שסיימו את בי"ס. כך ידעתי שאני יכול לגשת אליה, ולהזמין אותה לרקוד איתי. רקדנו כול הערב ביחד, ובסוף ליוויתי אותה הביתה.  בהמשך הקשר שלנו התגלה לי שהיא יהודייה, וזה שימח אותי ואת משפחתי מאוד, כי באותה התקופה כמעט ולא היו יהודים, כי כולם באזור שלנו, מתו  במלחמה.

לאחר שנתיים התחתנו.  באותה השנה נולדה בתינו הבכורה קלודיה (סבתא של גן אל). גרנו בבית של ההורים של אשתי, הבית היה קטן לא היה מקום לכולם. החלטתי שאני מנסה את מזלי, הלכתי למנהל בית הספר ואמרתי לו שאני מתפטר, כי בבית ספר אחר הבטיחו לי שאם אני אעבור אליהם הם ידאגו לי לבית,  באותו היום ביה"ס דאג לי לבית קטן בן שני חדרים, היום הבית הזה משמש כמרכז יום ליהודים.

באותם הזמנים לא היה ניתן לקנות או להשכיר בית, הייתה רשימת המתנה שהיית נרשם אליה, ורק כאשר התור שלך מגיע, היית מקבל את הדירה שלך. לאחר כמה שנים קודמתי בעבודה וקודמתי גם בדיור כי ככה זה עבד. הפעם העבירו אותנו לדירת שלושה חדרים עם מרפסת בבניין של עשר קומות זה נחשב לאחד מבנייני היוקרה באותה התקופה.

בשנת 1975 קניתי את "דונה ביז'ה שלי". זה הרכב הראשון שלי שעד היום משרת אותי. אני לא מרשה לאף אחד לגעת בה, היא רק שלי , אני היחידי שמטפל בה, מנקה אותה ואוהב אותה .

עם הזמן נמאס לי ללמד וחיפשתי קידום, קודמתי למשרד החינוך, לתחום הפיזיקה, אבל  המשכתי ללמד בחטיבה העליונה, כי שם זה החומר המעניין. למעשה מהתפקיד הזה יצאתי לפנסיה. ביומולדת שמונים שלי קיבלתי פרס נובל בפיזיקה.

בשנת 2010 בשיתוף פעולה עם בית  חב"ד פתחתי בי"ס ליהודים, בי"ס ראשון ויחיד בעיר שלי , בבית הספר למדו שבעים וחמישה תלמידים. הלימודים היו בשפה האוקראינית, לפי דרישות המדינה שלי, אבל התלמידים למדו גם עברית ולא אידיש, היה לי חשוב שהתלמידים ילמדו את השפה עברית .

בזמן שהייתי מנהל הבית הספר, הייתה לי אבטחה צמודה, לי ולמשפחתי, כי לא פעם ניסו להתנקש בחיי.  אני חיי בעיר מאוד אנטישמית שלא אוהבים בה יהודים. בגלל איומים על חיי ועל חיי בני משפחתי, נאלצתי בתום שלוש שנים לפנות את מקומי, ולהעביר את הניהול של בית הספר למשהו אחר כי משפחה היא מעל הכול.

כיום אני פנסיונר, עדין הולך ועורך הרצאות באותו בית ספר, בנושאים שונים כגון: פיסיקה וסיפור חיי. אני חי עם אהובתי "רוזה שלי" ונהנה מחיי באוקראינה, אני מקפיד לשוחח עם נכדיי וניניי ולברך אותם בימי הולדת וחגים.

בתי הצעירה מירה כתבה ספר על קורות חיי והוא פורסם בארץ.

הזוית האישית

סבא רבא יפים: שמחתי מאוד להכין את העבודה עם הנינה שלי, גן אל למרות המרחק. אני בטוח שהיא למדה דברים חדשים על ההיסטוריה שלי.

גן אל: יצא לי לדבר עם סבא רבא מספר פעמים, דבר שלא עשיתי לעיתים קרובות בעבר. ספרתי לו שגם אני לומדת פיסיקה בכיתת מופת והוא היה ממש גאה בי, ואפילו הציע את עזרתו.