מאגר סיפורי מורשת

שמי נתנאל שרעבי, נולדתי ב1948 בפרס (איראן).

סיפור חיי מתחיל בשנת 1948 חודשים ספורים לפני קום המדינה, נולדתי בפרס באירן, ובהיותי בגיל שנתיים טרם הקמתה של מדינת ישראל, טסתי ביחד עם המשפחה שלי מהעיר טהרן לישראל.

העלייה לארץ  לא הייתה פשוטה. עלינו הורים ושישה ילדים לארץ לא זרועה, לארץ לא נודעת. אבי נוריאל שמע על כך שיש ארץ, ואמר לאימי "קדימה בואו נעלה לירושלים". בהיותי ילד בן שנתיים, הגעתי עם משפחתי למעברת בנימינה, קיבלנו אוהל פשוט עבור שש נפשות, מיטות, מיכל מים ושולחן רעוע עם ארבעה כסאות. שם התגוררנו בין השנים 1950 עד 1953.

גרנו באוהל עם שבעה ילדים, אחי משה נולד במעברה. היו אלה ימי חורף וקיץ ללא חימום, או קירור, ללא מקלחת, והשירותים היו בחוץ. היינו ללא אוכל ולבוש. הימים היו ימי צנע, היה תקציב לאוכל ומזון, וקיבלנו שוברים שאיתם יכולנו להמיר מזון ומים. הקושי הגדול ביותר במעברה, מעבר לסבל ואי נוחות יום יומית, היה בעובדה שלהורים שלי לא היתה שפה ולכן, הרבה דברים היו קשים. לאבא נוריאל לא היה מקצוע. בחו"ל הוא מכר שטיחים, ולכן העבודה באותה תקופה היתה קשה לו פיזית. להרים אבנים, לשתול עצים של קרן קיימת לישראל, וגם המשכורת שהוא קיבל לא הספיקה לכלכלת הבית. בסיכום פרק זה עוד לא היה לי ביטחון עצמי. אבא נוריאל היה אומר לנו "העיקר שאנחנו בציון יהיה טוב".

יישוב הנגב

לאחר תקופה של שלוש שנים במעברה, ראש הממשלה באותה תקופה, דוד בן גוריון, החליט להקים יישוב בנגב, אז עברנו לשם למושב עולים בשם "פעמי תש"ז", מושב שהוקם על ידי נציגים של הסוכנות היהודית. לכל חמישים המתיישבים קיבלנו כעשרים דונם לעיבוד חקלאי, וגם סוס ועגלה. התנאים במושב היו סבירים. בית גדול, משק חקלאי, צרכנייה משותפת, בית ספר יסודי ובכל זאת השירותים היו בחוץ.

בשנים הראשונות היה תהליך של קליטה ולימוד השפה העברית. בהמשך הגיעה קבוצה של גרעין התיישבות והמטרה שלהם הייתה לעזור לתושבים כמה שאפשר. מדריך חקלאי בשם חיים רכלבסקי ממושב נהלל, סייע במתן ייעוץ חקלאי ומדריך נוסף בשם יאיר נותקין היה רכז חברתי, היו גם גננות שעבדו ביישוב, ומעל הכל הגיעו מורות חיילות שלימדו את המתיישבים קרוא וכתוב, אני גדלתי וחונכתי עד גיל שמונה עשרה במושב פעמי תש"ז ולאחר מכן, ב1966  התגייסתי לצה"ל.

חתונה ומגורים

במהלך שירותי בצבא הקבע הכרתי את סימי עמור, שהפכה להיות אשתי והתחתנו בבסיס בגוש עציון. בהתחלה התגוררתי עם אשתי, ושלושת ילדי במגורי קבע בשכונה מעלות דפנה, לאחר מכן עברנו לשכונה נווה יעקב, ושם נולד הילד הרביעי שלנו. לאחר עשרים שנה בירושלים, עברנו בשנת 1988 ליישוב חדש בגליל התחתון בשם גבעת אלה  שם אני מתגורר עד היום.

ילדי בגרו, היו בצבא, למדו באקדמיה וחלקם כבר הקימו משפחות. כל הבית הגדול שיש לנו פתוח כל הזמן עבור ילדי ומשפחותיהם . הילדים של בתי הילה, התחנכו במסגרות בישוב ואפשרו לנו להנות מגידולם, לפנק אותם ב"ארוחות בוקר של סבא", לצאת איתם לטיולים של בית הספר, ולאפשר להם לישון אצלנו על מנת שיוכלו להיפגש עם חברים המתגוררים בגבעה.

אני סבא גאה לחמישה נכדים, אבא דואג לארבעה ילדים ובעל אוהב לסימי אישתי.

הזווית האישית

סבא נתנאל: המפגש עם הדור הצעיר תמיד מרגש אותי מחדש. אני מודע לצורך לספר את סיפור חיי, על מנת לשמר לדורות הבאים את מורשתי ואת מורשת משפחתי. ישבתי עם נכדי האהוב, אלעד, ושנינו היינו מרותקים לסיפור ילדותי, מאז עליתי לארץ בשנת 1950 מהעיר טהרן באירן. וכן ההמשך, במשך שלוש שנים במעברות העולים בבנימינה, וההתיישבות בנגב המערבי, מתוך דבריו של בן גוריון ליישב את הנגב.

אלעד: נהניתי מאוד  מהמפגשים עם סבא, ממליץ לכולם.