מאגר סיפורי מורשת

1949 כ"ה אב תש"ט

יפו, בית חולים ליולדות "דונולו"

"זולי,  בוא תראה את התינוק שלנו"

שרי (שרה) אם התינוק הסתכלה על התינוק הקטן בעיניים דומעות ולא יכלה להסיר את מבטה ממנו. האבא דוד שכונה 'זולי' בהונגרית התקרב לתינוק הקטן, וכשראה את העיניים החומות הגדולות מסתכלות עליו, מתבוננות, חוקרות, שואלות, לא יכל לעמוד בפרץ ההתרגשות , והתחיל לבכות. "מאירקה שלי", "נקרא לו מאירקה". אמר זולי בשפה ההונגרית, השפה שבה הוא ושרה אשתו דיברו ביום יום, שפת האם מהונגריה. את שפת העברית היה קשה להם ללמוד ולדבר , בוודאי כאשר דיברו בינהם.

"אבא ואימא שלי היו כל כך מתרגשים לראותו". אמר זולי, ונאנח אנחה עמוקה. שרי הסתכלה על התינוק הקטן ואמרה ספק לתינוק, ספק לעצמה: "אם היו אומרים לי לפני כמה שנים, שאני אלד תינוק בארץ ישראל, לא הייתי מצליחה אפילו לחלום את זה. אז, שהלכנו לגנוב קליפות של תפוחי אדמה בגיהנום אושוויץ, כל מה שחלמתי עליו זה רק לשרוד את היום. ועכשיו… אני חובקת תינוק בריא ויפה תואר, מי היה מאמין.." שרי לא הצליחה לעצור את הדמעות. התינוק מאירקה הקטן הסתכל עליו הוריו, ולא ידע איזה נס הוא רק מעצם לידתו.

מאירקה התינוק המתוק גדל, והחל לטייל במושב. הוא גדל במושב כפר אחים, בשטחים חקלאיים, בבית היו תרנגולות, פרות, וסוסים. מאירקה אהב מאוד להסתובב במושב, לבקר ולטפל בפרות ולהתחבר לאדמה, הוא אהב להתבונן בצמחים ולגלות כיצד הם מתפתחים וצומחים, והסתקרן לגלות עוד ועוד תובנות חדשות.

"מאירקה בוא הביתה!", שמע מאיר את אחותו הגדולה אסתר מחפשת אותו, "אימא הכינה ארוחת ערב – היא מחכה לנו". הוא ואסתר שני אחים שנולדו בבית שהוא אוד מוצל מאש. אחים שנהיו גם חברים טובים, שומרים אחד על השני. אחותו אסתר קראה לו בעברית, השפה החדשה שאותה למד לאחרונה בגן מהגננת. בבית ובכפר – כולם – ההורים והשכנים – דיברו בהוגרית. כולם עלו משם, מהמלחמה שלא מדברים עליה. הילדים מילאו את הכפר בצחוק ובשמחת חיים. הסודות של המלחמה הנוראית ההיא שם, נטמנו עמוק באדמה יחד עם הזכרונות הקשים והמרים. ההורים לא רצו לשתף את הילדים בסבל שעברו, ורצו להעניק לילדיהם חיים טובים ונטולים דאגות. רק לפעמים,בחגים בזמן אמירת היזכור בבית הכנסת, היו כל ההורים יושבים ומרשים לעצמם לבכות ולבכות ולבכות. על כל המשפחה שנמחקה בבת אחת. על היקרים להם שאפילו את תאריך פטירתם, אי אפשר לדעת. הילדים התבקשו בזמן הזה, לצאת מבית הכנסת  החוצה. הם היו משחקים וצוחקים, אבל היו שומעים מבחוץ את הבכי, את האנחות, את פרץ הרגשות שלפתע נפתח ומיד לאחר מכן נסגר ונטמן.

מאיר הקטן גדל והיה לנער, זולי ושרה, שהתקשו לעבוד באדמה הקשה בכפר החקלאי, החליטו לעזוב את הכפר למושב בניה, שם עבדו בצרכנייה וניסו להתפרנס. בית ספר דתי לא היה בבנייה במושב החדש,  אז מכיתה ה' מאיר נסע ללמוד בקיבוץ יבנה, בבוקר היה לוקח את האופניים שכל כך אהב, והיה נוסע מהבית לבית הספר. בבית הספר גילה שציור ומוסיקה הוא פחות אוהב, בדרך כלל מצא את עצמו בשיעורים אלו מסתובב בחוץ ומחפש לעצמו תעסוקה, אבל בשיעורי מתמטיקה, טבע, ומדעים דווקא הצטיין. הוא התחיל לרכוש ידע וחברים מהקיבוץ.

עוד כשהיה קטן יותר, אמו הייתה מקפידה ללמד אותו ואת אסתר אחותו מהידע שרכשה שהייתה נערה. אמו שרי עוד לפני המלחמה, גרה בבית משכיל, והיא רכשה השכלה וידע במגוון תחומים. היה לה חשוב מאוד שילדיה אסתר ומאירקה יהיו ילדים שאוהבים לקרוא וללמוד. היה חשוב לה שילדיה ילמדו מקצוע ויתפתחו. היא היתה מדקלמת איתם בהונגרית, תוך כדי הארוחה והבישולים, את שמות הארצות ואת שמות ערי הבירה בכל ארץ, וכן הייתה מאמנת אותם בלוח הכפל וגם בכפולות של מספרים גדולים. וכך מגיל קטן מאיר רכש ידע הרבה מעבר לילדים אחרים.

יום אחד חזר מאיר הביתה, הוא כבר ידע עברית היטב, והתחבר לילדי הקיבוץ: "אבא ,אימא, אני צריך לספר לכם משהו". אבא זולי ואימא שרי, שאהבו את מאירקה שלהם ושמרו עליו מכל משמר, התבוננו בו בפנים שואלות. מאירקה אמר: "התקבלתי לתיכון בקיבוץ יבנה, אני עובר לגור בקיבוץ." אמו שאלה: "מה?? איפה תאכל?, איפה תישן? ילד צריך לגור עם הוריו, לאכול ולעזור בבית."

"אבל, אמא..", המשיך מאיר להפציר בהוריו, "כדי ללמוד יותר, ולהתפתח אני חייב לגור שם, זה מקום טוב, לא כולם מתקבלים לשם. אתם צריכים לשמוח שהתקבלתי ובשביל ללמוד שם אני צריך להיות חלק מילדי הקיבוץ." הוא לא אמר להם, שהוא פשוט גם רוצה להיות ישראלי רגיל, צבר, ולא שייך למבוגרים שמדברים כל היום בהונגרית, מהדור הקודם, הגלותי. התבייש וכיבד את הוריו.

הפעם, אבא זולי  שהיה בדרך כלל פחות מעורב בקבלת ההחלטות, התערב לטובתו. "שרי", אמר זולי לאשתו, "אני חושב שצריך להקשיב לילד, הוא התבגר, ויודע מה הוא עושה, הוא ילד חכם ונבון, אנחנו צריכים להיות גאים בו שהוא מצטיין בלימודים והתקבל ללמוד בתיכון הזה, הוא יהיה ילד משכיל וילמד מקצוע". שרי חשבה כמה רגעים ואז התרצתה ואמרה: "אם כך הוא ילמד טוב יותר ויתפתח, אז אנחנו מסכימים". וכך התקבלה ההחלטה.

מאיר הפך להיות "ילד חוץ" ילד שגדל בקיבוץ, אך הוריו אינם תושבי הקיבוץ. כדי שירגיש בבית, ארגנו לו משפחה מאמצת, משפחת אביטל, שמיד קיבלה אותו בשמחה ובחום. הוא הצטרף לחבורת בני עקיבא, ובשבת הארגון אף הפך באופן רשמי להיות חבר שבט "גלבוע" וכך הפך לקיבוצניק מקיבוץ יבנה, צבר, ישראלי מן המניין. רק הר' האירופאית נשארה חקוקה בשפתו מימי ילדותו.

השנים חלפו… מאיר הפך לבחור שזוף, חזק ומשכיל. בשנת 1967, מאיר החליט להתגייס לשיריון, הוא התגייס דרך הקיבוץ, והשתלב בחיל מהר מאוד. דוד ושרה עזבו את כפר אחים ועברו למושבה רחובות. שם הוריו פתחו צרכניה קטנה וניסו להתפרנס. הטירונות היתה קשה, אבל מאיר הצטיין ומונה להיות מפקד טנק. כשהיה חוזר בחופשות הביתה, ואביו היה רואה אותו חוזר הביתה עם מדי צבא הגנה לישראל הוא היה כל כך נרגש, שלא הצליח לעצור את הדמעות. "זה הנצחון שלנו על הנאצים הארורים ההם"  כך חשב בליבו, אך לא היה מסוגל להגיד זאת לבנו. הוא אמר זאת דרך החיבוק והניצוץ בעיניים כשהסתכל על בנו והרגיש גאווה וכבוד. שרי, אמו, הייתה מכינה לו את האוכל שאהב, ציפס ושניצל, והייתה תמיד מפנקת אותו ודואגת לו בזמן החופשה. הוא היה הבן היקר שלהם. הבן היחיד. מאירקה.

אבל מאיר כבר לא היה ילד קטן, הוא הפך לגבר חסון והחל לחשוב על בניית מקצוע ובית לעתידו. ריח האדמה האהוב מהילדות, והאהבה שלו ללימודי המדעים בבית הספר והתיכון משכה אותו ללימודי חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים. מאיר אהב את הלימודים והצליח מאוד. אבל משהו היה חסר, הוא הרגיש את לבו מחפש אישה והבין שהגיע הזמן לבנות את ביתו שלו. ביום הזכרון לחללי צה"ל הלך מאיר לבקר את חבריו הטובים של הוריו – משפחת גובי שעברו לגור בירושלים מכפר אחים. הם גרו בכפר אחים בשכנות קרובה וטובה, וההורים מאוד רצו שילך לבקר אותם ולשאול בשלומם. לחברים של הוריו קראו קרצ'י ואדית. הם שמחו מאוד והתרגשו שמאירק'ה הקטן בא לבקר אותם, הם לא ציפו שיגיע גבר חסון עם שפם, סטודנט, מרשים ונאה למראה. קרצ'י ראה את מאירקה כמה גדל ונהיה לגבר, ומיד הבזיק במוחו רעיון. הוא קרא לו הצידה ואמר לו: "מאירקה היקר שלי, אתה יודע כמה אתה והוריך יקרים לנו וחשובים לנו. יש לי בשבילך הצעה, יש לנו אחיינית יפהפיה שעלתה יחד עם אביה ואחיה לארץ, היא יתומה מאמה. הם עלו אחרינו והתיישבו בירושלים. היא בדיוק בשבילך. בוא איתי לבת שלי יודקה, שם נמצאת הבחורה שלך ושם תראה אותה בעצמך ותחליט". מאיר חשב כמה רגעים, וכהרגלו, קיבל החלטות די מהר, ואמר: "בסדר, נלך לשם".

ליל יום העצמאות, הדגל מורם למעלה, ישראל עוטפת חג. מאיר הולך ליודקה, לבקר אותם ולראות, אולי, אולי באמת ההצעה יכולה להתאים לו. הוא נכנס לביתם ובסלון יושבת לה בחורה, עם שיער חום בהיר ארוך וחלק, עיניים כחולות ירוקות, נוצצות. היא נראית לו הדבר היפה ביותר שראה אי פעם בחייו. קרצ'י מתקרב אליו, טופח לו על השכם, ואומר לו: "הנה אתה רואה- זו הבחורה שלך…" מאיר מתקרב אליה, ליבו מתחיל לפעום, והוא יודע שאת הבחירה שלו כבר עשה. היא תהיה אשתו לעתיד. עכשיו.. צריך לשכנע גם אותה.

"שלום" , אומר לה מאיר ומסתכל על עיניה היפות. "שלום גם לך", אומרת לו הבחורה בביישנות, ומבטא הונגרי-צ'כי זר מתגנב בקולה. "רוצה לבוא לטייל איתי קצת בחוץ? נדבר?" "כן", אומרת הבחורה. "שמי יהודית, כאן במשפחה קוראים לי צ'פי". "אני מאיר בשבילך. בואי נלך."

מאיר ויהודית התחתנו בכ"ד סיוון. הם גרו ברחובות. לאחר שנולד בנם הבכור אייל, פרצה מלחמת יום הכיפורים, מאיר התגייס למלחמה והצטרף ללוחמים שלחמו על הטנקים בסיני. יהודית נשארה לבד עם בנם הבכור, ללא תקשורת ומבלי לדעת מה שלומו. מצב המלחמה היה קשה ומאיר עבר תלאות, כשראה את חבריו בתוך טנק בוער, ואת זוועות המלחמה. לאחר זמן ארוך ומתיש, בחולות סיני, הוא חזר הביתה שלם בגופו, אך נפשו היתה מיוסרת. מראותיה הקשים של המלחמה פקדו את חלומותיו, והוא התנחם בזרועות אשתו האהובה ובבנו האהוב. לזוג הצעיר נולדה בת, ורד, ולאחר מכן מאיר קיבל הצעה ללמד ביולוגיה בישיבה תיכונית, בקריית החינוך שעלבים. לאחר מספר שנים של הוראה הציעו לו לנהל את הישיבה התיכונית. לאחר התלבטויות, הם החליטו לעבור לגור בקריית הישיבה. ליהודית היה קשה המעבר, היא התרגלה לגור בעיר וקשה היה לה לחשוב לעבור לגור בישוב קטן. אך לאחר שעברו, היא גילתה את הטוב שבחיי הישוב הקטן, ואת השמחה של הילדים שהם יכולים לרוץ ולהסתובב לבד בין הדשאים והעצים. יהודית מצאה פרנסה כאם בית בפנימיה של תלמידי הישיבה.

לצערו הרב של מאיר, אמו שרי (שרה) נפטרה, ומיד לאחר הפטירה נולדה לו בת. התינוקת נקראה שרה. באותה שנה נפטר גם אביו זולי, (דוד) ומאיר התאבל על שניהם. נולדו להם בשעלבים עוד שני ילדים: רחל ודוד. הילדים גדלו, התחתנו ונולדו להם ילדים חמודים. שרה הבת האמצעית שלהם היא אמי היקרה, ואני, עדי נהורא, נכדתם.

אני נושאת את שורשי, ואת סיפורם של סבי וסבתי בגאווה ובכבוד, ומאחלת להם אריכות ימים בבריאות בשמחה ובכבוד. אני מרגישה שאני חלק מסיפור גדול מאוד של עם ישראל שעבר את התהליך הגאולי והניסי של משואה לתקומה. זכיתי להיוולד בדור של התקומה, אך את שורשי חשוב לזכור ולהעביר הלאה לדורות הבאים.

הזוית האישית

עדי הנכדה המתעדת: למדתי עוד פרטים רבים חדשים על סבא שלי אני ממש מעריצה אותו על כל הדברים שהוא עשה ועדיין ממשיך לעשות.