מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יעקב, על שם אבא של אבא שלי. נולדתי בינואר 1942, שש וחצי שנים לפני הקמת המדינה.

גדלתי בירושלים, בדירת חדר אחד, כשהמטבח היה משותף לשתי משפחות והיה לנו חדר שירותים ואמבטיה משותף.

את הבגדים כיבסנו בחדר האמבטיה. אמא שלי הייתה מניחה את הבגדים בתוך פיילה מפח עם מים וסבון, את המים היו מחממים על הפרימוס, ומשפשפת את הבגדים על גבי פח מחוספס שאז נקרא וולגרהולצ. את הבגדים הרטובים היינו תולים על חבלים שהיו על הגג.

לאבא שלי קראו שרגא ולאמא שלי רחל, הם נולדו בפולין. אמא שלי ילדה אותי כשהייתה בת 19 והייתה כמו אחותי הגדולה. כשהייתי בן 6 נולדה אחותי ציפי. כשאבא שלי עלה לארץ הוא היה בקיבוץ מספר שנים ולאחר מכן הגיע לירושלים ושם הכיר את אמא שלי. כשאבא הגיע לירושלים הוא עבד בבניין ואמא היתה מורה לסריגה. בבית לא היה חסר שום דבר אבל גם לא יכולנו להרשות לעצמנו לחיות ברמת חיים גבוהה. גרנו במרכז ירושלים והדירה הייתה בדמי מפתח.

המצור בירושלים

אני רוצה לספר על תקופת המצור בירושלים. בכ"ט בנובמבר, יום הצהרת בלפור החלה ההפגזה על העיר. ביום ה' באייר, יום הכרזת המדינה, ההפגזות גברו. סה"כ היו בירושלים מאות הרוגים ואלפי פצועים, מאחר ולא היו מקלטים. אני זוכר שבשעת ההפגזה היינו יושבים וישנים על הרצפה, כדי להימנע מפגיעת רסיסים דרך החלונות. העיר הייתה מבודדת, אין יוצא ואין בא. מלבד המחסור אני זוכר היטב איך היינו מחכים ברחוב עם הפחים לעגלת הנפט, עגלת הקרח וחלוקת המים.

תרשים חלוקת המים:

הבישול והחימום באותם ימים היו בפתיליות ובפרימוסים שפעלו על נפט. היינו עומדים ברחוב, כל אחד עם פח ביד וכשהייתה מגיעה העגלה הייתה התנפלות, כי בדרך כלל הנפט היה נגמר לפני שכולם קבלו. הקירור היה בארגזי קרח. העגלה הייתה מגיעה עם בלוקים של קרח שהיו מחולקים לחצי, שליש, ורבע. אנחנו הילדים היינו נהנים מהפרורים שנפלו, כאילו גלידה של אותם ימים. ליד הבית שלנו הייתה חנות מכולת. במכולת היינו קונים מוצרי יסוד (לחם, מרגרינה, ריבה, קמח, סוכר). את יתר המוצרים היינו קונים בשוק מחנה יהודה.

בדרך כלל בארוחת הבוקר והערב היינו אוכלים לחם, ירקות ולפעמים גם ביצה עם שתייה, תה או קקאו. לארוחת צהריים היה בדרך כלל מרק, פירה תפוחי אדמה, עוף או ירקות מבושלים. לבית ספר היינו מקבלים לחם עם מרגרינה וריבה ופרי. ואז התחיל המצור על ירושלים. בתקופת המצור המצרכים היו חסרים ברובם. כל משפחה קיבלה תלושים ובתלושים האלה קנתה מוצרי יסוד. בירושלים לא הייתה חקלאות. את המצרכים היו מביאות הערביות מהכפרים הערבים שבסביבה. אספקת הירקות הופסקה כבר לפני כ"ט בנובמבר. לא היה חלב, הייתה אבקת חלב. לא היו ביצים, הייתה אבקת ביצים. לא היה קפה, שתו ציקוריה, למעט מאוד משפחות היה רדיו ובכללי היה מחסור. לדוגמה, נעליים לילדים היו קונים פעם בשנה או בשנתיים. מה לעשות, הרגליים של הילדים גדלות מהר, ולכן היו חותכים את קצות הנעליים כדי שהאצבעות יוכלו לצאת החוצה.

בתקופת הילדות המוקדמת, אמא שלי שהייתה מורה לסריגה, יצרה עבורנו את הצעצועים, כדורים, בובות. כשגדלנו והלכנו לגן ואחר כך לבית הספר המשחקים היו כולם משחקי רחוב. שחקנו במשחקים שמוכרים עד היום כמו שוטרים וגנבים, ארץ – שהיום נקרא קלאס, באלמבוליך – מקל מחודד שהיו מקפיצים אותו למרחק. שחקנו בגולות, במחבואים בתופסת ובקפיצה בחבל.

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי "מעלה" בו למדו יחד בנים ובנות. הייתי בצופים, בשבט משואות, בגדוד אלדר. התחלתי כשהייתי בכיתה ד ובסוף היה גרעין נחל בקיבוץ שלוחות. מאוד אהבתי את הצופים, הייתי ממש מכור ולא החסרתי אפילו פעולה אחת. היו לנו שתי פעולות בשבוע ובנוסף בכל יום שישי הינו נפגשים לערב שירה.

לימים, הייתי מדריך, אחר כך ראש גדוד ובכתה י"ב ארגנתי את גרעין הנחל. היינו יחד בצבא ואחר כך בקיבוץ. קבלתי באותה התקופה מכתב מבחורה חיפאית בשם נעמי שביקשה להצטרף לגרעין. עם קבלת המכתב עליתי על האופניים, הגעתי לחיפה התרשמתי מאוד מנעמי וקבלתי אותה בשמחה. הקשר בינינו המשיך בתקופת האוניברסיטה. היינו זוג ובשלב מסוים התחתנו ואנחנו יחד עד היום. יש לנו שלוש בנות, טלי, דלית ונועה, ושמונה נכדים.

הזוית האישית

יובל: היה לי מאוד כיף לשמוע את סיפור חייו של סבא שלי, בילדותו. למדתי עליו המון דברים חדשים ומעניינים ושמחתי לשתף ולתעד את זה. סבא יעקב: היה לי כיף לשבת עם הנכדה שלי ולהעלות זכרונות מתקופת הילדות שלי, שהייתה יפה ומאושרת. הסיפור והזכרונות גרמו לי אושר והתרגשות.