מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא גרשון הולצברג ואני סבה של נעה.

נולדתי בעיר וילנה שבליטא בתאריך 26/10/1946. גרתי בבית דו קומתי ובו ארבע דירות, בהן גרו ארבע משפחות שונות.

בביתי היו שלושה חדרים, מטבח, סלון וחדר שינה קטן שלי. בו התגוררנו אבי, אמי ואני.

אני בן יחיד אך מעולם לא הרגשתי חוסר באח/אחות מכיוון שבאותה התקופה, זו הייתה נורמה.

אירוע שאני מאוד זוכר וששינה את השקפת עולמי, היה גילוי האנטישמיות הראשון כלפיי, כשכינו אותי ״גיד״ – כינוי גנאי ליהודים. אני זוכר את היום שבו הגעתי לבית הספר וחברי לשולחן, קם ואמר שהוא  לא יושב ליד יהודים.

זכור לי בדרכי לבית הספר, היסודי, חטיבת ביניים והתיכון היו באותו בית הספר, הייתי מקבל מכות מהגויים על בסיס יומי.

מהתיכון אני זוכר שהיינו צריכים להגיש עבודה גדולה בספרות. כתבתי חיבור על רקע המלחמה שהייתה ועליו זכיתי בפרס גדול ואף הקריאו אותו בתחנת הרדיו המקומית.

אירוע משמח שזכור לי, כשאיתרו אותי לבית ספר לאומנויות אחרי התיכון. שלחתי ציורים שלי וקיבלו אותי ישירות לשנה שניה. השמחה נמהלה בעצב, כשהמורה למתמטיקה שלי שהיה אנטישמי, הכשיל אותי במספר מבחנים על אף היותי תלמיד מצטיין. בגלל הציון שלי במתמטיקה, לא התקבלתי לאקדמיה לאדריכלות שהייתה החלום שלי.

משם המשכתי ללימודי רפואה. עד לסיום לימודי הרפואה לא עבדתי כלל, אך עבדתי כרופא בצלב האדום (מקביל למד״א), מה שעזר לי מאוד, מאחר והתנסיתי ברפואה דחופה וזה עזר לי מאוד להשתלב כשעליתי ארצה.

מזכרת מתקופת השואה היא שעון כיס שהיה של אבי, שבמהלך מלחמת העולם השנייה אבי מכר אותו בגטו תמורת פרוסת לחם. אחרי המלחמה אדם זר שהגיע לביתנו, החזיר אותו. אבי נתן לי את השעון והוא שמור אצלי עד היום.

את אשתי לעתיד פגשתי ביום הולדתה של בת דודתי. ליוויתי אותה הביתה ולאחר מכן התחלנו לצאת עד שלבסוף התחתנו בשנת 1969 באולם גדול בוילנה, בחתונה מאוד גדולה, מאחר ואבי היה מיוחס בקהילה היהודית והליטאית.

חלומו של אבי, שהיה ציוניסט ופעיל מאוד בגולה, היה לעלות ארצה. עלינו לארץ כי היינו ציוניים. העליה לארץ הרגישה כמו לידה מחדש, לאחר מאבקים ממושכים כדי לעלות ארצה.

עליתי לארץ בשנת 1971 עם אבי, אמי, אשתי ובני הבכור- דורון. הוריה של אשתי עלו מאוחר יותר.

כשעלינו, הגענו למרכז קליטה בבאר שבע. הייתי בן 25 ועבדתי כרופא, מה שהקל על הקליטה מאחר והיה אז צורך ברופאים.

מכיוון שהתקבלתי לעבודה בבית החולים סורוקה וקיבלו אותנו יפה בנגב, החלטנו להישאר.

בגיל 25 נולד בני הראשון דורון, שנתיים לאחר מכן בני השני ערן, ושמונה שנים לאחר מכן בני השלישי מני. כיום יש לי עשרה נכדים משלושת הבנים שלי.

שניים מילדיי גרים בלהבים (ערן ומני), הילדים והנכדים נמצאים אצלנו ומרבים לבקר  אותנו ואני מאוד שמח על כך.

בשל הקורונה, את השנתיים האחרונות בילינו בעיקר בבית.

אני אוהב לצייר המון, בחדר הציורים שלי, קורא הרבה ספרים וממשיך בתחביב האהוב שלי כאספן של עטים, סמלים ומדליות.

הזוית האישית

נועה: שמחתי להכיר את סבא שלי יותר, אני מאחלת לסבא המון בריאות, אושר ונחת.