מאגר סיפורי מורשת

שמי ברקו יציק ,נולדתי בסוצ'בה שברומניה בשנת 1941,בזמן מלחמת העולם השנייה.

נולדתי בן אחרון ועשירי הקטן מבין עשרה אחים.

בתקופה ההיא של המלחמה , הזמנים היו מאד קשים בעיקר בגלל שלא היה מה לאכול, האדמה לא עובדה ולא היו לנו אפילו את המצרכים הבסיסיים ביותר כדי להשיג מזון . היינו משפחה גדולה של זוג הורים ועשרה ילדים, אני הייתי העשירי.

בגלל המצב הקשה של הקור והעוני וחוסר המזון הבסיסי, אחיי ואחיותיי ואני היינו במצב תמידי של תת תזונה ולפעמים חלפו ימים שלמים בלי שאכלנו . הרעב היה כל כך קשה והיינו כל כך רזים ,ששניים מאחיי לא שרדו ונפטרו בגיל צעיר. הגענו למצב שאמא שלי הייתה עוברת כל בוקר בין כל הילדים שלה (אחיי ואני) ובודקת אם אנו עדיין בחיים. כדי לפרנס את המשפחה , הורי עבדו מאוד קשה ואבא היה המון שעות מחוץ לבית.

אבא שלי היה עובד בלגר (במחנה עבודה) ואמא שלי התפרנסה מתפירה בחוץ וגם עבדה בבית, היא הייתה "מחזיקה" את כל הבית, גם מפרנסת וגם מטפלת בילדים ובכל צרכי הבית . אמא שלי הייתה ברגל אחת תופרת וברגל שנייה מנדנדת אותי. אנו שרדנו בעזרת אימי התופרת שתפרה בשביל הכפריים, לכפריים לא היה כסף ובשביל לשלם הביאו אוכל כמו: גבינות, שמנת, חיטה וקמח תירס.

כך "הרווחנו" אוכל בתמורה לעבודתה של אימי. בתקופה ההיא לכסף הייתה פחות משמעות, העיקר היה לשרוד ומוצרי יסוד בסיסים היו חשובים יותר.

החיים בבית הספר:

בית הספר בו למדתי היה כמעט כולו גויים(לא יהודים) , היינו שלושים וחמישה תלמידים בכיתה, מתוכם היינו ארבעה יהודים. כפי שיודעים אז לא היו מתנהגים יפה כלל ליהודים. הגויים היו מציקים ליהודים במילים קשות ומכים אותם ואני הגנתי על חבריי היהודים. הייתי הילד הכי חזק בכיתה ולמזלי זה הציל אותי, גם ממכות והצקות וגם כך השגתי מזון בסיסי תמורת הגנה על חברי. היו מביאים לי את הכריך שלהם בתמורה שאגן עליהם מפני הגויים. חברי היהודים ואני, היינו חברים טובים ונפגשנו מידי יום, שחקנו כדורגל, עשינו יחד שיעורי בית. המצאנו משחקי רחוב מאולתרים, עם אבנים וענפים ונהנינו מהדברים הקטנים והפשוטים, העיקר להיות יחד .

בשבתות היינו נפגשים כולם בבית הכנסת, מה שיחד אותנו מהגויים וגיבש אותנו, זו היהדות שלנו, היינו חברים ממש טובים ודאגנו אחד לשני. היינו דתיים מאוד ברומניה, כולל הלבוש החרדי ותקופה מסוימת למדתי ב"חדר" לימודי תורה. ככלל, רוב יהודי הגולה, היו מאוד דתיים, שומרי מסורת וכל המצוות כולל הלבוש החרדי המסורתי, כך שבלטנו מאוד על רקע הגויים.

החגים היהודיים ברומניה:

כחלק מהתרבות היהודית, נהגנו כמובן, לחגוג את כל חגי ישראל , כפי המסורת היהודית. חגגנו את ראש השנה עם כל מאכלי המסורת, כפי הניתן במצב העוני שהיה שרוי אז, ואת כל חגי תשרי, סוכות וכיפור. נהגנו לצום בכיפור וללכת לבית הכנסת ולא פסחנו על שום מנהג. אכלנו ארוחה מפסקת לפני הצום( ממה שהיה ) ובתום הצום ארוחה. חג הפסח היה חלק מהמנהגים הקבועים שלנו  ובכל חג אמי קראה " לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כלומר: ייחלנו תמיד להגיע לארץ ישראל ולחגוג בה את כל המצוות והחגים.

העלייה לישראל:

את לימודי בבית הספר יסודי ותיכון סיימתי ברומניה ובשנת 1959 עליתי לארץ ישראל עם הורי. בתחילה לא אישרו לנו לעלות לארץ ,ניסינו כל דרך אפשרית ולא ויתרנו. העלייה לארץ לא הייתה משהו שכל אחד מקבל אוטומטית, זה לא היה מובן מאליו, הביקוש היה מאוד גדול לעלות לארץ ולא כולם הצליחו. המשפחה עלתה בשלבים, קודם עלו האחים הגדולים, ומאוחר יותר הורי ואני. בסופו של דבר, נאלצנו לוותר על האזרחות הרומנית כדי לעלות לארץ ישראל . מכרנו את רוב רכושנו, משום שכל בן אדם יכול היה להעלות רק שבעים קילו ועלינו לארץ ישראל.

עלינו לארץ בשמחה רבה והתרגשות ובציפייה מאוד גדולה וגם חששות מפני הלא נודע וקשיי השפה והתאקלמות. את הדרך לארץ עשינו באנייה , בתנאי מחיה מאוד קשים וצפיפות ומחלות. במסע לארץ, משפחתי ואני עברנו דרך אוסטריה, שם פגש אותי איש מאוד אמיד וחשוב (בזמנו באוסטריה) שהתרשם ממני מאוד והציע לי לשאת את ביתו הצעירה לאשה. כשגילה שאני בן למשפחה של יהודים, התרשם מאוד מהמראה החיצוני שלי , הציע לי הכל, בית וכסף, כדי להינשא לביתו. אולם, המחיר היה כבד מידי, כי הייתי צריך להיפרד מהורי, על מנת להינשא לביתו ולהישאר לחיות את חיי באוסטריה . ההצעה הייתה מאוד מפתה בשביל נער צעיר מבית עני, אמנם, הייתי מאוד נחוש להגיע לארץ ישראל ולא לעזוב את הורי שהיו מבוגרים וחולים ונזקקו לעזרתי.

בעצם, אני היחיד שלא עזב אותם ודאג להם, כי כל אחיי הגדולים או שנפטרו מתנאי הרעב והקור הקשים, או שעזבו . כשהגעתי לארץ , יחד עם הורי, חיפשתי את אחיי , שעלו לפני . ספרו לי שהם חיים במושב צריפין ומתפרנסים מגידול בקר. כך מצאתי את אחיי וגיליתי שהם הסתדרו מבחינה כלכלית ועסקי הבקר עזרו לנו בתחילה. גם בתקופה , לפני שעליתי לארץ , הם היו שולחים לנו כסף לרומניה , לעזור לנו .

 צבא הגנה לישראל:

עליתי לארץ בגיל 18 ובשנת 1961 התגייסתי לצבא הישראלי.שירתי בצבא הגנה לישראל, בחיל התותחנים, נלחמתי בסורים. בתקופה ההיא , הסורים הפציצו את היישובים הישראלים ואנחנו השבנו מלחמה והגנו על הארץ. לאחר שנתיים התחילה מלחמת ששת הימים ובתקופה זו נלחמתי בצפון בגזרה הסורית וכבשנו את רמת הגולן.  אחרי שנה סיימתי את הצבא והתחלתי חיים אזרחיים. בשנת 1973 השתתפתי במילואים במלחמת יום כיפור, נלחמתי בתור תותחן. הרגשתי בטוח בחיל התותחנים מפני שהיה סיכוי קטן שאני לא אשרוד וגם לא הייתי בחזית, רק אם מגלים את המיקום שלך אתה צריך להחליף עמדה ויש סיכוי שלא תשרוד.

קשיי השפה:

השפה שדוברה ברומניה הייתה רק רומנית ואידיש וכך הגענו לארץ. לא ידענו קרוא וכתוב בעברית ולא הבנו כלל את השפה. התחלנו ללמוד באולפן , וזה היה מאוד קשה. עברית היא שפה מאוד קשה , בעיקר למי שפוגש בה לראשונה בגיל 18 , אחרי שרגיל לשפה אחרת מלידתו . הלימודים היו קשים , אולם הרצון העז להשתלב בחברה הישראלית עזר מאוד. בהתחלה למדו אותנו חוקי לשון ושפה , ניקוד , קרוא וכתוב , ממש מהבסיס . עד היום אני לא ממש כותב מושלם בעברית ויש מילים מסוימות שאני יודע רק בלועזית. גם לקרוא קצת קשה לי , אבל המעט שקלטתי הספיק כדי להתחיל חיי עבודה , צבא ומשפחה ולהשתלב בארץ.

הקמתי משפחה בישראל:

1962 הכרתי את אשתי הראשונה (גרושתי) , אורה , לה נישאתי ונולדה לנו בת ,שלומית , כיום נשואה עם ארבעה ילדים וארבעה נכדים ומתגוררת במודיעין. 

בשנת 1966 הכרתי את אשתי השנייה לובה (אשתי ז"ל) ונישאנו ונולדו לנו שני בנים. יעקב הצעיר, נשוי עם ארבעה ילדים ומתגורר בחולון ומשה הבכור, נשוי עם שני ילדים ומתגורר בשוהם .

בתחילה גרנו בחולון עם הוריה של אשתי ואח"כ עברנו לגור ברמלה בדירה משלנו. היה קשה למצוא עבודה שתפרנס את משפחתי בכבוד ועבדתי בהרבה עבודות מזדמנות, כמו נגרות, חלוקת לחם ועוד עבודות כפיים ,אבל היו קשיי פרנסה .בעבודתי בתור נגר, עקב חוסר מיומנות, אבדתי את אחת מאצבעות ידי.

גרנו בתחילה בדירת שני חדרים קטנה מאוד ברמלה עם שני הבנים.במהלך השנים ,הקמתי בית מלאכה לזכוכית ( זגגות כללית) ברמלה וכך הצלחתי להתקדם בחיי גם כלכלית ורכשנו דירה גדולה , בה אני מתגורר עד היום. גם היום, בהיותי בן 74 אני עובד מידי יום בעסק שלי ונהנה מכל רגע .

במשך השנים נפטרו אחיי ואחיותיי אחד אחרי השנייה ונכון להיום נותרנו רק אחותי מינה, שתחיה ואני. אשתי היקרה, לובה, נפטרה לפני כשנה וחצי ממחלה קשה, בהיותה בת 67 .לובה הייתה אישה למופת ואם מסורה לילדי והכאב עצום.

כיום, אני מתגורר לבדי ברמלה ומידי יום עובד בעסק שלי בזגגות, שקרוב לביתי. יש לי כיום עשרה נכדים וארבעה נינים ותחושת הסיפוק והגאווה שהשגתי ממלאת את ליבי.

אני מאוד שמח על השתתפותי בפרויקט זה , שתרם לי המון זמן איכות עם נכדי האהוב רועי וגם לימד אותי ותרם רבות בתחומי העניין שלו ושמחתי מאוד לספר מעצמי ומחיי לדור הבא.

תשע"ו, 2016