מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

שמי יצחק מיטלמן, נולדתי בתאריך 02.04.1951 בבית חולים העמק בעפולה. באותו זמן משפחתי התגוררה במושב שדה יעקב, שדה יעקב הוא מושב דתי לאומי בעמק יזרעאל בקרבת קריית טבעון. בית החולים העמק בעפולה היה ביה"ח הראשי בעמק ואליו נסעו כל היולדות.

בהיותי בגיל שלוש עברה משפחתי לעפולה, אין לי שום זיכרון מהתקופה הקודמת. הזיכרונות שלי מתחילים בעפולה.

המגורים הראשונים שלנו בעפולה היו בבית קטנטן שבו היו שני חדרים בלבד, מטבח קטן, שירותים ומקלחת. אבל מסביב לבית הייתה גינה ושטח קרקע נרחב. אחי הבוגר (זאב) ואני גרנו בחדר אחד, הורי ישנו בסלון וכשהגיעו אורחים היו מקפלים את המיטה ובערב פורשים אותה שוב.

השכונה שבה גרנו הייתה שכונת עובדים כולם היו משארית הפליטה מאירופה: יהודים מפולין, רומניה, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה וגרמניה בעיקר. היות ורוב השכנים התגוררו בבתים בסדר גודל דומה, לא נראה לנו כי ביתנו קטן.

בגיל שמונה עברנו לבית גדול יותר בשכונה, הפעם בית מרווח יחסית: שלושה חדרים, מטבחון, חדר אוכל קטן, שירותים ומקלחת זעירה. אבל בחצר הבית היה מחסן שבו התרחצנו, מים חמים היו רק בערב שבת ובכל יתר הימים והזמנים התרחצנו במים קרים. שוב, גם בבית זה הייתה גינה רחבה מסביב עם עצי רימון, הדרים, שזיפים ואגסים.

בבית זה התגוררתי עד אשר עזבתי את הבית ללימודי בטכניון.

כשהיינו ילדים כדורגל היה מוצר יקר ביותר, לעיתים רחוקות זכינו לשחק עם כדורגל אמיתי, לרוב שיחקנו עם תחליפי כדורגל כמו כדור גומי קטן ודברים דומים. כל מה שהיה לו כדורגל באותה תקופה נחשב לילד מיוחס וזכה לשחק כל הזמן ללא החלפה (לצערי, לא הייתי ילד כזה).

כל ילדי השכונה הלכו לאותו גן ולאחר מכן לבית הספר היסודי יחדיו, לכן שיחקנו מרבית הזמן ברחובות ובשטחים לא בנויים בשכונה. היינו משחקים יחדיו עם סיום ביה"ס ולאחר ארוחת צהרים ועד לשעות הערב, בשכונה שבה גרתי, עם רדת החשכה האמהות והאבות התחילו לקרוא ולצעוק לילדים על מנת שיחזרו הביתה לארוחת ערב ושינה.

כמובן שהייתה לנו חבורת ילדים בשכונה, בשכונות הקרובות היו חברות אחרות, לפעמיים ערכנו מולם קרבות רחוב (לא תמיד אלו היו קרבות אלימים) לרוב ערכנו מולם תחרויות ספורט כמו כדורגל, בדרך כלל התחרות הייתה נגמרת כשהקבוצה מפסידה טענה שהקבוצה השנייה הם שקרנים ורמאים, ושלא ניתן  לשחק מול ילדים שקרנים ורמאים.

היו לי חברים טובים, החברות המשיכה בצבא הצטמצמה עם תחילת הלימודים האוניברסיטיים ולאחר שהקמנו משפחות החברות הצטמצמה יותר, כיום אין לי חברים מתקופת הילדות. (רצוי לציין שעם סיום הצבא ומעבר ללימודים עזבתי את עפולה כמעט לחלוטין פרט לביקורי הורים, אבי ואמי נפטרו בעפולה).

בכיתות הנמוכות (עד כיתה ד') הייתי תלמיד חביב, ספורטאי טוב, נחמד אבל גרוע בלימודים! מכיתה ד' הפכתי לתלמיד טוב מאוד, בתיכון למדתי בכיתות מתמטיות פיסיקליות. אהבתי ללמוד תנ"ך, גיאוגרפיה, מתמטיקה ופיסיקה. אינני רואה הבדל גדול בין בית הספר שגדלתי בו וביתי הספר כיום, אנחנו למדנו בביה"ס קצת יותר צנוע כמובן, ללא חימום או קירור אולם זיכנו לרחבת משחקים גדולה מאוד וכן דשא ירוק (פעמיים) .

כמעט ולא חגגנו ימי הולדת, לא זכורה לי מתנת יום הולדת או אירוע מיוחד, תאריך הלידה עבר בשקט.

אני הילד האמצעי נולדתי שנתיים אחרי אחי הבכור (זאב) וכעבר שמונה שנים נולד אחי הקטן (רמי). היחסים היו ונשארו מצוינים, כמובן שהיו ריבים מדי פעם אך ללא כעס מצטבר, מפליא אבל אני זוכר אידיליה בין האחים.

שירותי הצבאי

החלום שלי מילדות היה להיות צנחן, וכיום אני יכול להגיד שהגשמתי את חלום זה במלואו.

שרתי בחטיבת הצנחנים, אני שמח על השירות הצבאי שלי: הצבא למעשה עיצב את אישיותי, הוא העלה לי את הביטחון העצמי, הוכיח לי שאין דבר העומד בפני הרצון, כמובן שרכשתי בצבא ידידי אמת ולכן הוא גורם חיובי ביותר התפתחותי הבוגרת.

השירות כמובן לא היה קרוב לביתי, בשירותי הצבאי הסתובבתי בכל רחבי המדינה כולל סיני, רצועת עזה והגולן.

שירתתי במילואים עד גיל 45 וכמו כל אזרחי ישראל, הייתי עד בתקופות הקשות והמלחמות.

עבודה

לא ידעתי מה להחליט לגבי לימודי, ידעתי בברור שאני הולך להיות מהנדס היות ואהבתי את התחום הריאלי . ההחלטה להיות מהנדס חשמל הייתה די מטופשת, היות והיה ידוע כי התחום הקשה ביותר להתקבל אליו הוא הנדסת חשמל אך בכל זאת החלטתי כי זה המקצוע שאני בוחר לעסוק בו. סיימתי את הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון ועבדתי בחברת החשמל כמהנדס מתכנן.

בדרום אפריקה עבדתי כמהנדס חשמל בניהול פרויקטים בכל רחבי יבשת אפריקה. היות וניהלתי פרויקטים הנדסיים מורכבים זכיתי לעבוד על פרויקטים מאוד משמעותיים בישראל כגון מנהרות הכרמל, חישמול הרכבת החשמלית, בניית בסיס הצוללות בחיפה ועוד ועוד.

זוגיות ומשפחה

הכרתי את יעל בסביבות ביה"ס התיכון, יעל מכפר תל עדשים ולמדה בתיכון בעפולה. אנחנו היינו כבר אז שיוויונים והחלטנו יחד כי הגיע הזמן להתחתן לאחר שיצאנו יחד במשך כשלוש שנים.

החתונה נערכה בחצר ביתה של יעל בתל עדשים, והיא היית חתונה שמחה ועליזה אולם ללא העושר והפאר המקובל היום. לדוגמה: הגעתי לחתונה בטנדר של אבי כשאני לובש חולצה לבנה, מכנסיים שחורים ונעלים. התחתנתי כאשר הייתי בן 26. יצאנו לירח דבש "ארוך" של שישי במלון בהרצליה.

לאחר מכן בזמן לימודי בטכניון יצאנו לטיול של שלושה חודשים ברחבי אירופה בתקציב של 10 דולר ליום. מתנות לחתונה היו בעיקר כלי מטבח ומיטה, כסף למיטב זכרוני כמעט ולא קיבלנו. זכורה לי מתנה מיוחדת במינה, סט של חמישה סכיני מטבח אשר נותן המתנה לקח שניים לעצמו והשאיר בסט שלושה בלבד (גם זה הספיק).

בתחילת דרכנו המשותפת כבעל ואישה למדנו שנינו בטכניון וגרנו בדירות שכורות כמעט ריקות מריהוט, אולם זה הספיק בהחלט, לא חסר לנו דבר. לאחר מכן כאשר התחלתי לעבוד עברנו לדירת שלושה חדרים בשיכון רכבות בחיפה, ולאחר מכן עברנו לדירה "מפוארת" יותר. לאחר קניית דירה ותשלומי משכנתא הסתבר כי לא נוכל חיות במצב הזה, לא היה לנו כסף לאוכל ולכן החלטנו לנסוע לדרום אפריקה, השכרנו את הדירה והתגוררו בדרום אפריקה שבע שנים, עד לאחר תשלום הדירה וצבירת כסף לשדרוג המגורים.

בתי הגדולה דנה, אמו של יובל נולדה בהיותי בן 30, דנה נולדה בבית חולים בני ציון בחיפה, לפני שעברנו לדרום אפריקה. אחותה נועה נולדה ביוהנסבורג, דרום אפריקה ותמיר ילדינו האחרון נולד בבית חולים כרמל בחיפה.

לא חשבתי או דנתי בנושא הערכים, אך הערכים היו בביתי ועברו הלאה: אהבת המדינה, יושר, עבודה, אזרח טוב, אדם שמח ומועיל לסביבה.

ההישג העיקרי בחיי הוא משפחתי המאוחדת, השמחה והיפיפיה, זה עיקר הישגי בחיים.

הזוית האישית

יובל: למדתי מסבא שלי שאין דבר העומד בפני הרצון ושהכל אפשרי ותלוי באיך בוחרים את הדרך ואת היעדים בחיים. המשפחה היא ערך עליון שסבא מקדיש לו המון מזמנו ומירצו.

סבא יצחק: יובל הוא נכדי בכורי, יש לנו קשר חזק ועמוק. יובל ילד מדהים, נכד אהוב ומוכשר מאוד. שנינו נהננו מהעבודה המשותפת ואני שמח שזכיתי בו.