מאגר סיפורי מורשת

שמי המלא הינו ברוך אברהם איגלה או כפי שכולם קוראים לי "אבי".

נולדתי בשנת 1951 בארץ ישראל בעיר חדרה לפני 71 שנים. הולדתי התרחשה כשלוש שנים לאחר עלייתם של הוריי לארץ ישראל. נולדתי לאמי דורה ז"ל , ניצולת שואה ולאבי יוסף ז"ל, אשר עלה לישראל מרוסיה לאחר שהוא ומשפחתו עזבו את פולין בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

הוריי

אמי דורה הצליחה לשרוד את הגטאות והמחנות ובחודש מרץ 1945 נולד אחותי הבכורה רבקה, זאת לקראת סיומה של המלחמה בחודש מאי 1945. אביה של רבקה, בעלה הראשון של אמי, נספה במהלך השואה. אמי נאלצה להחביא את ההריון ואת התינוקת כאשר היא נולדה במשך חודשים ארוכים בתנאים קשים עד מאוד. בסיום המלחמה העבירו את אמי ואחותי לשוודיה לטובת שיקום, כך קראו לזה, ולבסוף בשנת 1950 עלו לארץ.

הוריי הכירו בארץ ישראל דרך דודה שלי, אדלה, אחותו של אבי וחברה של אמי ונישאו בשנת 1950. כשנה וחצי לאחר הולדתי נולד אחי שמוליק, הבן השלישי במספר.

בילדותי התגוררנו בשיכון ותיקים, שכונה בעיר נתניה המכונה היום "נאות גנים". למדתי בבית הספר היסודי "אלומות" והצטיינתי בספורט, כמו כן כנער שיחקתי כדורגל מקצועי בקבוצת הפועל נתניה, תחביב המלווה אותי עד היום. זה תחביב ישן שלי אותו אני חולק היום עם נכדתי ליבי שמתמצאת מאוד בתחום ואוהבת אותו מאוד, יחד אנו צופים במשחקים ומנהלים שיחות ארוכות על הנושא.

בשנת 1957, בהיותי בן שש, נפטר אבי ממחלת כליות קשה. אני הייתי לקראת עלייה לכיתה א' וזכור לי כי מותו גרם לי לעצב כבד. אמי סיפרה כי הייתי שואל אותה מתי יגיע המשיח, כי שמעתי שכאשר הוא יגיע יקומו המתים לתחייה וקיוויתי כל כך לפגוש שוב את אבי היקר.

הילדות ללא אב עם אם חד הורית הייתה קשה ועצובה. אמי הייתה צריכה לשאת בכוחות עצמה בעול הפרנסה והיא נאלצה לעבוד במשק בית ולנקות בתים ובכל הצליחה להביא אוכל לשולחננו וקורת גג לראשנו. בשנת 1959, כשנתיים לאחר פטירתו של אבי, נישאה אמי בשלישית ומנישואים אלו נולדה אחותי הצעירה, ניצה.

למדתי בבית הספר התיכון אורט ליבבוביץ' בנתניה במגמת מכונאות ימית ולאחר שירותי הצבאי המשכתי בתחום ולמדתי מכונאות רכב, מקצוע בו עסקתי כשלושים שנה, רוב חיי הבוגרים.

בשנת 1970 התגייסתי לצה"ל, ושירתי בחיל החימוש כמובן גם בתור מכונאי רכב. במסגרת שירותי ביקרתי בהרבה אזורים בארץ מרמת הגולן בצפון ועד לשארם א-שייח' בדרום.

התגייסתי לצה"ל במהלכה של מלחת ההתשה וזכור לי כי בעקבות אירועי "ספטמבר השחור" (מאבק שהתנהל בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים) ירדנו לאילת וזאת במסגרת כוננות גבוהה ששררה באזור.

בשנת 1978 הכרתי את אשתי היקרה דליה. הכרנו דרך חבר משותף ונישאנו כעבור שמונה חודשים. מאז ועד היום אנחנו החברים הכי טובים, כבר ארבעים ושלוש שנים.

בהמשך החיים נולדו שלושת ילדינו: מעיין, דור וגל ומהם יש לנו נכון להיום שישה נכדים מקסימים: ליבי, נגה, עומר, עלמה, נורי ואורי.

לאחר נישואינו גרנו בנתניה. בשנת 1997 עברו לעיר פרדס חנה כרכור לכ-17 שנה ובשנת 2014 שוב חזרנו לעיר בה נישאנו והבאנו את ילדינו, נתניה, ובה אנו גרים גם היום.

דליה ואני עם חמישה מתוך ששת נכדינו

דליה ואני עם שלושת ילדינו

חתונתה של גל בתי הצעירה

הזוית האישית

ליבי: נהניתי מאוד לבלות במסגרת תכנית הקשר הרב דורי מדי כשבועיים עם סבי אבי. נהניתי מהביחד ומלהכיר טוב יותר את סבא ואת סיפור ילדותו וחייו. כמו כן המפגשים עם הילדים מבית הספר הדרוזי היו מהנים ומלמדים במיוחד, למדתי והכרתי מנהגים וחברים חדשים.

סבא אבי: בתכנית הקשר הרב דורי נחשפתי לחוויה מיוחדת במינה בעבורי ובעבור נכדתי היקרה ליבי. זו הייתה זכות ענקית לבלות במחיצתה לספר לה ולשתף אותה על עולמי וחיי. המפגשים תמיד היו באווירה נהדרת והמפגש בבית הספר הדרוזי היה מרגש במיוחד, ועל כך תודתי לכל העוסקים במלאכה הכל כך חשובה הזו ולגברת אורלי בנישתי בפרט.