מאגר סיפורי מורשת

שמי יסכה שרון, השנה אני משתתפת עם החונכת שלי, לירז, בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת – פרויקט פר"ח. בחרנו לתעד את סיפורו של דוד שרון, שהוא הסבא  שלי.

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית גליל תחתון.

סבא דוד שרון

סבא דוד שרון – על שם עיירה בגבול צרפת – ספרד. הרבה ממגורשי ספרד עברו דרך העיירה הזאת., הוא נולד בצרפת בשנת 1950, תאריך לידתו: כ"ב אב תש"י, 5.8.1950. הוא נולד בצרפת באזור שנקרא גרנובלה, להוריו ז'ואני/יהונתן (אבא), סימון (אימא). גם שני הוריו נולדו וגדלו בצרפת. שורשי המשפחה של אבא, הם היגיעו לצרפת מאוקראינה, אבל היו כמה דורות בצרפת (יש סיפור שעובר במשפחה שהם היו ממגורשי ספרד), ההורים של אימא  הגיעו לצרפת מבוקרשט שברומניה.

הוריו של סבא דוד בצרפת

סבא דוד מספר על תקופת ילדותו בצרפת

כאמור נולדתי בצרפת בשנת 1950, עליתי לישראל בשנת 1960. עשר שנות ילדותי הראשונות היו בצרפת, לפני שעליתי לארץ. נולדתי בעיירה קטנה בצרפת – עיירה של 20,000 תושבים. בית החולים שבו נולדתי היה לפני כן ארמון, ולכן נקרא "ארמון". נולדתי למשפחה בת שני ילדים. אבא שלי עבד במפעל לסקי. בחורף היה הרבה שלג, והיו אתרי סקי באזור, כך שבחורף כשהייתי בן 7-8 הייתי נוסע לבית הספר במזחלת.

הייתה לי ילדות פשוטה. אימא שלי לא עבדה – היא הייתה עקרת בית והייתה לה הרבה עבודה. כשהייתי בן 10-11 עברנו לעיר מרסי, עיר עם 700-800 אלף תושבים. שם הלכתי למועדון יהודי. הייתה שם קהילה גדולה של יהודים (שלא כמו בעיירה הקודמת שבה היו 150 יהודים בערך שמפוזרים באזור והיו רק שני בתי כנסת שלא הצליחו להגיע למניין במשך השבוע). החיים בעיר היו יותר נוחים – מבחינת חנויות כשרות, מוסדות לימוד וכד'…

בפעם האחרונה שהייתי בגרנוב (העיירה המקורית שגרתי בה) לפני 10 שנים בערך, היו 300 יהודים ובתי כנסת, ושמחו מאוד שהייתי שם בשבת כי ככה היה להם מניין באחד מבתי הכנסת. היה להם קשה למצוא מניין במשך השבוע.

במרסי הייתה קהילה יהודית גדולה וחזקה, עם אחד הרבנים הגדולים ביותר בצרפת. היו שם כל מיני תנועות נוער. במרסי סיימתי את לימודי היסודי והתיכון והתחלתי לעבוד. מצאתי עבודה בתור טכנאי רנטגן וזה מצא חן בעיניי.

בשנת 1970 כשהייתי הייתי כבן 19 החלטנו כל המשפחה לעלות לישראל זה לא היה לגמרי כל המשפחה – הוריי נפרדו ואבא שלי נשאר בצרפת. באתי לארץ עם אחותי, אמי וסבתי. לסבתי יש סיפור מעניין, היא במקור מרומניה (בוקרשט), והגיעה לצרפת בגלל הגזרות שהיו שם. את סבא שלי מצד אימא לא הכרתי כי הוא נהרג במלחמת העולם השנייה ויש לו גם כן סיפור ארוך – הוא בא מאוקראינה ומשם הוא הגיע לצרפת בגלל הפוגרומים שהיו שם (1902-1905). עובדה  מעניינת על סבא שלי – המשפחה שלו רצתה לעבור בכלל לארצות הברית ומשום מה הם נתקעו בצרפת.

ההגעה לארץ הייתה חוויה, אבל חשוב לציין שההתחלה הייתה מאוד קשה, כי לא הכרתי אף אחד, לא  ידעתי את השפה, תרבות אחרת לגמרי, והחברים  הטובים נשארו בחו"ל. גם באולפן שהיינו בו, היו מבוגרים וילדים, אבל חברים בגילי, בגיל 19 לא היו – כך שהייתי מנותק מהחברה שלי. בהתחלה היה קשה. היו גם משפחות שעזבו, כי היה להם קשה מדי, זה ממש לא פשוט לעקור את עצמך מאיפה שהיית. מה שהציל אותי זה בית כנסת בבאר שבע שהגעתי אליו, ועל כך אפרט בהמשך.

העלייה והקליטה בישראל

הגענו לשדה התעופה, נרשמנו, ומונית לקחה אותנו למרכז קליטה בבאר שבע. שם היינו חצי שנה – למדנו עברית. אימא שלי שהייתה אחות  במקצועה עבדה בבית חולים בבאר שבע, ואחרי שנה היא קיבלה הצעה לבוא לצפון וללמוד בצפת או בפורייה. החלטנו על פורייה – חשבנו על טבריה, ימת טבריה, הכנרת.

כשהגענו לטבריה התגייסתי לתותחנים והשתתפתי במלחמת יום הכיפורים כחייל בסדיר, אחרי המלחמה החלטתי לעבור לקיבוץ – לנסות את חיי הקיבוץ. היה לי חבר שעשה הכשרה בקיבוץ שדה אליהו והוא הסביר לי את הרעיון. רציתי לנסות. באופן טבעי בחרתי בקיבוץ לביא שהיה קיבוץ דתי וקרוב לטבריה, לביתה של אמי, לכן בחרתי לבוא לכאן. חיי הקיבוץ הם יפים וטובים בעיניי. בקיבוץ גם היו גרעינים והכשרות עם חבר'ה שהיו בגילי כך שאליהם התחברתי. במסגרת זו, הכרתי את אשתי, לאחר תקופת חברות נישאנו ונולדו לנו שמונה ילדים: ארבעה בנים וארבע בנות.

בבית הספר לא הייתי תלמיד כל כך טוב. לא מזמן ביקרתי בבית הספר הזה והוציאו לי את התעודות. מה שהיה מעניין – מקצועות שמעניינים אותי היום, קיבלתי בהם ציונים גבוהים גם פעם: היסטוריה, גיאוגרפיה, פיזיקה, מדע. זה מאוד מעניין כי הייתי בן שמונה בערך. כל המקצועות האחרים כמו ספרות הם ממני והלאה. זה מעניין איך דברים שאוהבים בתור ילד זה נשארים כל הזמן.

פה בארץ למדתי באוניברסיטה בר אילן, אבל זה היה יותר מאוחר כשהילדים גדלו והייתי בן 50. למדתי שם היסטוריה שלוש שנים – תואר ראשון. הציעו לי להמשיך, אבל זה היה קשה מידי עבורי מבחינת הנסיעות וההשקעה. מה שיצא טוב מזה – נאלצתי לקרוא באנגלית, למרות שהיום אני מעדיף לקרוא בצרפתית ואני יכול לקרוא בקצב מהיר. יש לי גם ספרים בלטינית.

מבחינת לימודי השפות בבית הספר, למדנו צרפתית עתיקה של המאות ה – 14-16, שהיא די שונה מהצרפתית המודרנית. זה הגיוני, כמו שאנחנו רואים את ההבדל בין העברית התנ"כית לבין העברית של היום – העברית של היום כוללת בה גם ארמית, למשל. כך גם כאשר הצרפתים כבשו ארצות כמו גרמניה, הייתה התערבבות איתם הן מבחינת התרבות והן מבחינת השפה, ומילים גרמניות נכנסו לשפה הצרפתית. בבית הספר גם למדנו לטינית, יוונית, ואנגלית בקושי. באוניברסיטה בבר אילן יכולתי ללמוד הרבה דברים שרציתי ללמוד, זה גם היתרון בעיני כשלומדים בגיל 50-60, שלומדים דברים שאנחנו באמת אוהבים, ולא דברים שאנחנו נאלצים ללמוד. אני לא למדתי כדי לעשות מקצוע מזה אלא פשוט כדי ללמוד.

למדתי היסטוריה בעיקר של אירופה, וצריך בשביל זה הרבה לטינית ויוונית. כך עזר לי מאוד שכבר למדתי את השפות הללו בבית הספר. בזכות הלימודים התחלתי גם ללמוד קצת גרמנית, וזה גם כן עניין אותי. עם סיום לימודי התואר הראשון בבר אילן הייתי כמעט פנסיונר, השתחררתי מהמחויבויות, ובניתי ספריה של היסטוריה בביתי – יש לי פה ספרים מכל התקופות. יש בה מרומא ויוון העתיקות ועד למאה ה – 20.

 הספרייה שלי

מקצוע ועיסוק

בצרפת הייתי טכנאי רנטגן במקצועי, ופה לא מצאתי את העבודה מכמה סיבות: הייתה חסרה לי השפה, היו דרישות גבוהות יותר בארץ (דרשו השתלמויות ועוד). כדי להרוויח קצת כסף עבדתי בתעשייה אווירית בשילוב עם קורסים מקצועיים שקשורים לתעשיית המטוסים. עבדתי בשביל מטוס קטן ישראלי ששכחתי את שמו – עשיתי חלקים בשבילו. לאחר מכן התגייסתי לצה"ל, ובתוך  תקופת השירות הצבאי היה לי רצון לנסות לחיות בקיבוץ – וכך עשיתי.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לקיבוץ כפי שסיפרתי. עבדתי בתוך הקיבוץ. אז בזמנו, מלבד מקצועות ספציפיים – לא היה אפשר לעבוד מחוץ לקיבוץ. תחילה היה סבב, התנסיתי בכל מיני מקומות עבודה, בענפים שונים, במשך שנה ואז החלטתי איפה אני רוצה לעבוד. זה היה מעין עקרון קבלה לקיבוץ – עוברים בכמה מקומות וככה יכולים להחליט איפה מתאים לעבוד וגם מכירים טוב יותר את הקיבוץ. ככה גם חברי הקיבוץ מכירים יותר את האדם החדש. היום זה כבר סיפור אחר, הקיבוץ השתנה לגמרי. עבדתי הרבה שנים בנגריה, עשינו רהיטים של הרבה בתי כנסת. גם נסענו הרבה בשביל להביא את הרהיטים למקום וככה גם ראיתי את הארץ.

מלחמת יום הכיפורים

לחמתי במלחמה הזאת והרגשתי חובה מצידי להגן על המדינה. אז הייתי מאוד אידאולוגי וגם הבחירה לחיות בקיבוץ הייתה חלק מהאידיאולוגיה שלי. שירתי בחיל התותחנים. נלחמנו אז מאוד קשה. מה שקרה זה שעלינו עלינו טנק של סורים, ותותחנים מול טנקים – אין סיכוי. מה שקרה זה שבאמצע הלחימה נגמרה לנו התחמושת. בערב, במוצאי יום כיפור – הגיעה התחמושת. התחלנו לפרוק את המשאיות ואז הגיעו הטנקים. בהתחלה לא חשבנו שמדובר בטנקים סורים. חשבנו שמדובר בטנקים ישראלים כי בדרך כלל הטנקים הישראלים מקדימה והתותחנים מאחוריהם. לפי הצורה זיהינו שמדובר בטנקים רוסיים, ואז אחד מהקצינים הלך לראות מה קורה והם ירו פגז תאורה. פגז התאורה הרוסי הוא לבן, ופגז התאורה הישראלי הוא צהוב – כך הבנו סופית שמדובר בסורים. לא היינו אז מוכנים לתגובה, והם התחילו לירות עלינו. מי שהצליח לברוח ברח ומי שלא נשאר במקום, שניים נפלו בשבי. אח"כ כשהתחלנו להתאסף מחדש גילינו את גודל האסון – ראינו שחצי מהחברים לא הגיעו. בעקבות האירוע הזה קיבלנו אימונים נגד טנקים וטילים.

אני זוכר כל פרט מהיום הזה באופן מדהים, זה היה קשה מאוד. אח"כ המשכנו להילחם, נכנסנו לסוריה, השתתפנו בקרבות החרמון. אז הייתי על סף שחרור ובגלל המלחמה לא השתחררתי – נשארתי לעוד חצי שנה. יש גם סיפורים יותר אופטימיים.

הבית שבו גדלתי מבחינה דתית

הסבים שלי הגיעו לצרפת בגלל הגזרות שהיו ברומניה ובאוקראינה. לכן הם לא רצו להבליט את היהדות שלהם ומאוד פחדו. הדור שאחריהם התחתנו בין היהודים, אבל לא נשאר הרבה מהדת.

אימא שלי סיפרה לי שהיא למדה בבית ספר כללי. כשהיא הייתה בת 16 פרצה מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1941 יהודים היו צריכים לשים את הטלאי הצהוב. בשבילם זו הייתה הפתעה – למה אני צריכה לשים טלאי צהוב? ובעצם כך היא חזרה ליהדות.

מה שהדליק אצלי נורה זה מלחמת ששת הימים. לפניה כבר הייתי קשור לעולם היהודי – הייתי בצופים שאומנם לא היו דתיים אבל כן חיברו אותי לעולם הזה. אני זוכר איזה פעם, שקניתי תקליט והלכתי למועדון כדי לשמוע אותו, ואמרו לי "השתגעת? לא היום!", כי זה היה שבת. ככה קיבלתי מושג על מה זה יהודי. יהודי זה לא רק ישראל אלא זה גם דת, ולא הייתי מודע לזה לפני. במועדון ההוא התחלתי להתקשר יותר ליהדות, הייתי מגיע לפעילויות כמו קורסים בעברית וכד'. היה גם רב במקום וזה קישר אותי לעולם הזה.

מאוחר יותר כשהגענו לארץ חיפשתי בית כנסת ומצאתי את בית הכנסת בבאר שבע, שם הכרתי יותר אנשים ואחד מהם גם היה דובר צרפתית, כך נכנסתי יותר לתחום של מדינת ישראל. לא הייתי קשור אז למרכז הקליטה חוץ מהשיעורים, ועזר לי להיקשר לבית הכנסת. אני זוכר את השבת הראשונה שהייתי פה, והלכתי בבאר שבע ונתקלתי במישהו מעשן. מיד שאלתי את עצמי – אז אפשר לעשן בשבת? זה היה התגובה שלי. לאט לאט זה התפתח. הרבה מההתפתחות קרתה בצבא – בצבא הייתי עם חברים בני ישיבה, ושם היה לי קשר חזק עם היהדות. גם בקיבוץ נקשרתי לרב אבינר שהוא נולד בצרפת ודובר צרפתית, והוא אדם שעד היום יש לי קשר איתו. אני מעריך אותו  כאדם מדהים – שמצליח לקשור בין המדע לבין היהדות בצורה לא רגילה. הרב הזה נתן לי גם את האהבה ללימודים.

אחרי שהתחתנתי המשכתי ללכת לשיעורי תורה – יש בקיבוץ כל מיני אפשרויות כמו דף יומי. אחרי התפילה גם יש שיעורים, שיעור מרכזי בשבת.

העלייה לארץ

ממש בהתחלה חשבתי לחזור לצרפת אבל אחר כך התחלתי להשתלב בארץ והשפה עזרה גם כן. אחרי האולפן אימא שלי ילדה בביה"ח בבאר שבע, ואני התחלתי לעבוד. בהתחלה עבדתי בתעשייה האווירית עם קורסים להכשרה מקצועית – בתקופה הזאת כבר התחלתי להרגיש בן המקום. היה לי טוב מאוד בהתחלה, ואחרי משבר ההתחלה הסתגלתי מאוד יפה. געגועים היו אבל לא יותר מזה. לא חשבתי לעזוב את הכל ולחזור. אחר כך גם קיבלתי צו גיוס, התגייסתי לצבא. היה שלב שזאת כבר בכלל לא הייתה שאלה האם לחזור או לא.

משפחת שרון. למטה – תמונה של דוד עם אביו

הזוית האישית

יסכה שרון: תודה ללירז החונכת שלי, נהנינו לראיין את דוד ולשמוע יותר על סיפור חייו. שמענו על הדרך שהוא עבר עד ההגעה לארץ, וכמה היא הייתה לא פשוטה ודורשנית. בלטו לנו אצל דוד הציוניות, ההתמדה, האופטימיות החזקה, ואנו מקוות שכל אלה ילכו איתנו בחיינו האישיים.

דוד מצידו שמח לחלוק איתנו את סיפור חייו, והרגשנו זכות על ההזדמנות שניתנה לנו. מעבר להכרות מעמיקה יותר עם דוד ועם סיפור חייו, הקשר בין דוד לבין נכדתו – יסכה, התהדק עוד יותר. אנו מאמינות שהחיבור הזה משמעותי יותר מהכל – והוא יפתח פתח לתקשורת נוספת בין דור העבר לדור העתיד.

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית גליל תחתון.