מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי חיים לוין, נולדתי בפתח תקווה ב 1943 וגדלתי שם.

עד גיל שנתיים וחצי, גרנו בבית בשכונה שהייתה ממש על גבול העיר. באותן השנים, הוריי שעלו ארצה בשנות ה-30 בנו בית במרכז העיר ולשם עברנו בהמשך.

בתקופה של טרם קום המדינה, ובשנים הראשונות של המדינה, חייתי כנער, וצפיתי בשנות ההתפתחות של המדינה. הילדות שלנו זכורה לי כתקופה נחמדה מאוד. היינו המון ילדים בחוץ באזור הפתוח, ושיחקנו בחצר או בשכונה.  בזמנו, היו פזורים בעיר מבנים מהתקופה הבריטית בשם "פיל בוקס", שזה מבנה מרובע של בטון עם כניסה מסביב, ונהגנו לשחק בהם.

כילדים, היינו הולכים לבית הספר מרחק רב ברגל. הלכנו כל יום שלושה קילומטר לתוך העיר.  גם בימים של שמש, בימים של חום, ובימים של גשם צעדנו ברגל. אלו היו החיים, וכל החוויות היו בזכות זה.

לאחר קום המדינה הייתה שנה אחת, בה הגיעו הרבה מאוד עולים מתימן, והיו לי בסביבות חמישים חברים חדשים. שיחקנו יחד הרבה בחוץ, בשכונה. באותה תקופה התנאים היו מורכבים, המצב הכלכלי היה לא פשוט במדינה. אפילו שהייתה תקופה לא קלה, אני הייתי מגדיר את זה כ"ילדות ישראלית".

איש חינוך

בצעירותי, הייתה לי תקופה של ארבע שנים, בהן עבדתי במשק חקלאי. היתה לי הרבה עבודה, וגם מבחינת השעות זה לא היה פשוט. הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה. למדתי לא מעט דברים חדשים, על תפיסות עולם אחרות. היה הבדל בהרבה דברים, בין התפיסה של החבר'ה של הקיבוצים (רוב הצוות היה שם אנשי קיבוצים) לבין התפיסה שלי, אני באתי עם מנטליות צבאית. לדוגמא, בקיבוצים היה די מקובל לעשות כל מיני עבירות בקטנה. פעם אחת, היה מקרה של אלימות קשה בין תלמידים. הלכתי למשטרה ודיווחתי. יש במשטרה מחלקת נוער ויש שם דרכי טיפול, פניתי למשטרה וכך הסתיים הסיפור. לא לקח הרבה זמן, ואמרו לי תודה רבה על מה שעשיתי.

הייתי עשרים ושתיים שנים בצבא. רוב הזמן בבקרה אווירית, ובהמשך גם במחלקת ההדרכה של חיל האוויר.

בגיל ארבעים, פניתי לעסוק בהוראה. הייתי מורה, מחנך, רכז שכבה, מנהל חטיבה עליונה, וגם מנהל בית הספר.

כשהייתי מנהל, בית הספר  נראה אז אחרת. המטעים והלולים היו במצב לא טוב. חבר'ה שבאו מבחוץ, שאלו איך אנחנו מלמדים ככה במצב כזה. בהמשך נתנו לנו כסף וזה עזר לפתח ולשקם את המקום. נלחמתי בשיניים שיהיה חובה לעבוד בענפים של המשק, גם בגילאים בוגרים, ולא כולם התחברו לכך.

העבודה בחינוך מזמנת הרבה רגעים, אבל אחד ההישגים שאני הכי גאה בו, זה הכנסת המסורת של המשלחות לפולין בבתי הספר שעבדתי בהם. ניהלתי, ריכזתי והדרכתי משלחות. הנושא הזה בער בי והוא אחד ההישגים החינוכיים שאני הכי גאה בהם.

הזווית האישית

אור ויהונתן: המפגשים עם חיים היו מעניינים מאוד. עניינה אותנו במיוחד, הפעילות שלו בצבא, והתרומה שלו בנושא המשלחות לפולין.