מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את אבינועם ערמוני ומתעד את סיפורו במאגר המורשת של התכנית.

אבי מספר ששם משפחתו הוא ערמוני קסטנבאום, שזה עיברות השם מרוסית לעברית ערמוני. שמו הפרטי הוא אבינועם, הוריו החליטו לקרוא לו כך לזכר הוריהם שנספו בשואה. אבי נועם – לזכר אבי נועם נעים.

אבי נולד בשנת 1946 בירושלים בישראל ממש לפני קום המדינה, אביו עבד במוסדות הלאומים בקרן הקיימת לישראל, שזה נחשב אז הסוכנות היהודית. היו מוסדות ששימשו כמו מוסדות לאומיים כי עוד לא הייתה מדינה קיימת בשנים אלו, אביו היה אחראי על המשלוחים במוסד הזה. אמו עבדה כאחות מיילדת בקליניקה של פרופסור סדובסקי. ההורים היו אנשים חרוצים שעבדו בשביל כספם כדי להשיג את המטרה.

בילדותו גר בדירה קטנה בירושלים ברחוב הילל ממש קרוב לכנסת הישנה. הוא מספר שהם חיו חיי צנע, אבל בתקופה הזו כך חיו כולם, ולכן הם לא הרגישו מסכנים ושחסר משהו. החוויה של העוני הייתה משותפת ואף אחד לא הרגיש נחות כאשר חי בדירה של שני חדרים. הייתה לו אחות אחת גדולה ממנו ב-11 שנים ששמה היה נירה ונפטרה לפני כעשר שנים. בבית היה חדר סלון עם מיטה נפתחת שנפתח לחדר הורים, וחדר נוסף ילדים בשבילו ובשביל אחותו.

אבי זוכר בהתרגשות שאביו קנה מקרר ראשון, כי לפני כן הם השתמשו במקרר שקורר באמצעות קוביית קרח שנקנו מאדם שהיה עובר בבקרים על עגלה עם סוס ומוכר קרח. כשהיה טיפה יותר גדול (כיתה ב' או ג') קנו הוריו דירה בשכונת קטמון. בנו בניין משותף לעובדי הקרן הקיימת, אז כל השכנים עבדו עם אביו בעבודה. הדירה החדשה הייתה בת שלושה חדרים, ואז הוריו קיבלו גם חדר משלהם.

אבי מספר על זיכרונות הילדות שלו

כאשר היה בן 10, עברה לגור ליד הבניין שלהם בוילה נטושה משפחה ששמה היה משפחת נתניהו, בנם הגדול יוני היה בגילו והם נהפכו לחברים טובים מאוד. הם למדו באותו בית ספר יסודי שנקרא אז "בדרום" לא רחוק מהבית. הם הלכו לתנועת הנוער הצופים שנקראה בזמנו שבט "מודיעין"  כאשר שאר ילדי השכבה הלכו לשבט אחר בתנועת הצופים ולכן הם נחשבו כחריגים, כי הם היו היחידים מהבית ספר שהלכו דווקא לשבט של הצופים הזה. כמו כן, אבי ויוני  למדו ביחד בתיכון "הגימנסיה העברית", הם למדו את כל המקצועות כולל תנ"ך ולימודי חול. היחסים עם המורים היו בסדר גמור, עם משמעת חזקה.

אבי מספר בתקופה שלו, המשחקים היו רגילים כמו של כל ילד רק בלי מכשירים אלקטרונים, ואם הוא רצה שיהיו לו קורקינט, אז הוא לא קנה אלא פשוט אספו חלקים ובנו אופניים. הוא לא יכל לקנות מוצר חדש כי זה היה הוצאה כספית גדולה מדי. כמו כן הוא מספר שהיה לו חבר שכן שהיה לו זוג אופניים ואותו חבר-שכן נתן לו לרכב עליהם ועד היום הוא זוכר לו את החסד, כי זה היה בשבילו התרגשות גדולה. הם שיחקו משחקי מחבואים ברחוב וגם את כל המשחקים הדומים להיום.

ילדותו עברה עליו בתקופת הצנע שבה לא היה יותר מדי אוכל והיו מקבלים הכל בהקצבה עם תלושים, אבל הוא מספר שהוא לא ראה את התקופה הזו כתקופה רעה ולמדו לחיות עם מה שיש. אבי מספר שללכת לצופים זו הייתה הגשמת מולדת, כי ככה חיו, בהרגשה נפלאה בתקופה הזו של אחרי הקמת המדינה. אבי למד בגימנסיה העברית שנחשב כתיכון יוקרתי ומשמעותי, הרבה ילדים משכבתו גדלו ונהיו אנשים עם תפקידים משמעותיים במדינה.

בתור ילד צעיר בגיל בית ספר יסודי, אבי חלה במחלת דלקת פרקים שפגעה בלב ואסרה עליו לעשות ספורט, אבי מספר שהחוויה המשמעותית מהילדות זה הרגע שהודיעו לו שיוכל לשוב ולעשות ספורט. בגיל 16 הוא היה כבר אלוף ירושלים בריצת 100 מטר, כולל קפיצה וקפיצה לרוחק וגובה וכן בהדיפת כדור ברזל. וכתוצאה מהישג זה, הוא נכנס לנבחרת אתלטיקה של ישראל. החוויה של להפוך מילד מוגבל בלי יכולת לעשות ספורט לפתאום להיות כאלוף הייתה משמעותית. הוא ניצח את הדחף הפנימי של החולשה שהייתה לו.

אבי מספר שהיה תלמיד ממוצע והיה ראש מועצת התלמידים. היה לו  אישור לצאת מהבית ספר, והוא מספר שהיה מנצל את זה בשביל לקנות סיגריות בקיוסק ממול. אמו נפטרה שהיה בן 17, והסיגריות היו הנחמה שליוו אותו בזמן שראה את אימא שלו במחלקה האונקולוגית גוססת מסרטן, זה היה המשבר של נערותו.

התלבושת היחידה הייתה מכנס וחולצה של בית הספר, לא היו קוראים למורים בשמם הפרטי אלא "מורי" כביטוי כבוד עם משמעת נוקשה. אבי זוכר על מקרה שהיה לו ויכוח עם מורה לספרות, ואבי ציין מה דעתו על אותו מורה. המורה חש בעילבון כתוצאה מוויכוח זה והוציא אותו מהכיתה ואמר לו: "אל תחזור עד שתתנצל". הוא מספר שבגלל זה הוא לא נכנס לשיעור של אותו המורה כמה חודשים עד שמנהל בית הספר פגש אותו בזמן השיעור ושאל מדוע הוא לא בשיעור. לאחר אותה שיחה, המנהל זימן לחדרו את אותו מורה והם סידרו בינהם את היחסים ואבי חזר ללמוד בכיתה.

לא היה חדר אוכל בבית ספר, היה קיוסק ופלאפל ממול בית הספר. אבי זוכר שטלוויזיה עוד לא הייתה, וזוכר שדוד בן גוריון התנגד להביא טלוויזיות, כי הוא טען שזה ימכר ויהרוס את כולם.

אבי מספר שפגש את אשתו לואיז כאשר עבדה בקונסוליה של ממשלת בריטניה בירושלים. אבי היה קצין במשטרה שהגיע לקורס ערבית ושם הכירו. לואיז הייתה דיפלומטית בריטית, הם הכירו בשנת 1972 באולפן לערבית מדוברת במנזר ציון בעיר העתיקה. נולדו לו וללואיז שלושה ילדים בשם אסף, מתן ואריאלה. לאבי ולואיז יש שתי נכדות.

אבי מספר שהוריו היו מעורבים מאוד בחייו בילדות. אבי מספר שגדל במשפחה אתאיסטית, הוריו שגדלו בבית דתי עזבו את הדת ובאו לישראל. כאשר הגיעו, הם אמרו אנחנו ישראלים, לא יהודים מבחינת הזהות שלהם. אבי גדל בבית כזה, וכאשר הגיע לגיל בר מצווה אמר שמסיבות עקרוניות הוא לא עולה לתורה ולא מניח תפילין וכן לא הולך לבית כנסת, שהוא לא משחק משחק שהוא לא באמת חלק מאורח חייו רק בשביל לומר שחגגתי בר מצווה. אבי מספר שאת חגיגת בר המצווה הוא חגג בארוחה משפחתית גדולה וקיבל מתנות ושמח. אבי מוסיף שהיום הוא מתחרט שלא חגג בצורה דתית. כמו כן, הוא מוסיף ומספר שבדור הזה זה היה נהוג לבצע סוג של מרד נגד היהודים של הדור הקודם והגלות, הוא אמר שהיה אומר שהוא לא יהודי אלא ישראלי. היום הוא בהחלט מגדיר את עצמו כיהודי, לא כמי שעושה ומקיים מצוות אבל בוודאי כמישהו שגאה בזהות ובמוצא והמסורת שלו.

מסמך מיוחד המסמל משמעות מן העבר

מסמך שיש לאבי ברשותו, זה מסמך שמעיד על עליית אביו ארצה, אבי מספר על העליות שלו לארץ, אבי מרגיש שהוא עלה לארץ כמעט 300 פעמים, הוא מרגיש כך כי הוא נסע לחוץ לארץ הרבה פעמים מתוקף תפקידיו הרבים בחיים, ובכל פעם שחזר ונחת בארץ הוא הרגיש שהוא עולה שוב ושוב.

הזוית האישית

אורי התלמיד המתעד: זו הייתה חוויה מאוד גדולה לשמוע על אורח חייו של אבי. הוא איש מעניין שעבר המון בחיים.