מאגר סיפורי מורשת

משפחת דנגור ידועה כמשפחה מרובת רבנים גדולים. בשנת 1895, נתמנה אלישע דנגור, לרב הראשי של העיר בגדד שבעיראק. משפחת דנגור שייכת לענף אחד שתחילתו בשנת 1700. מצורף עץ המשפחה בהמשך. אחד הסיפורים שידוע לי היה על סוחר ממשפחת דנגור שעסק במסחר של בדים בדרכו מפרס למצרים עבר בארץ דרך איזור הנגב ובאחת החניות שלו חנה על יד באר מים. כששאל את המקומיים מה שם הבאר הם אמרו לו ששם הבאר מאוד דומה לשם המשפחה שלו, הוא התפעל מהמקום והחליט לקנות את החלקה עם הבאר ולקרוא לחלקה שקנה בשם דנגור. לימים לאחר מלחמת השחרור עלה לקרקע באותו מקום קיבוץ שנקרא דנגור שמאוחר יותר שינה את שמו לנירים.

נולדתי בשנת 1941, בעבדן שבפרס, להורים לעזרא לנעימה דנגור. אבא שלי עבד כעמיל מכס ולכן, עבר מעיראק לאירן באזור המפרץ שנקרא "שט אל ערב" לעיירה כורמשהר. אמי הייתה עקרת בית כנהוג בכל משפחה בימים ההם. אמי הייתה בהריון והחליטה לנסוע להורים שלה לבגדד ולקחה אותי איתה לתקופה מסוימת עד אחרי הלידה של אחי. בשנה הזאת היה פוגרום גדול מאוד בו נרצחו מאות יהודים גם בתוך הבתים שלהם. לפוגרום זה קראו "פרהוד". בזמן הפרעות, כאשר היינו כבר בבגדד, הכניסו אותי בתוך חדרים חשוכים, אני זוכר שהזהירו אותי ואת הילדים האחרים מצעקות ומשחקים רועשים, כדי שלא ימצאו אותנו אם וכאשר הפורעים יפרצו לבית. גם כל היהודים המבוגרים פחדו מהפוגרום. המזל של היהודים שהאנגלים כבר היו מוצבים בעיראק והם אלה שהפסיקו את הפוגרום. בפוגרום הזה נרצחו 150 יהודים חלקם נרצחו בתוך הבתים. נשארנו שם כמה חודשים.

בינתיים, אימא שלי ילדה את אחי. האנגלים השתלטו על המצב הביטחוני ואז היה אפשר לחזור לעירה כורמשהר בה גרנו. עם הזמן נוספו למשפחה עוד שני ילדים גם הפעם בלידה בבית. כילדים קטנים בילינו במשחקים בתוך המשפחה ולפעמים גם עם ילדים יהודים בודדים ולכן חיפשנו לשחק גם עם הילדים הערבים. אני הגעתי לגיל בית ספר ונכנסתי לכיתה א' שהיו בה מספר ילדים יהודים. במסגרת הלימודים קבלנו שיעור שבועי עם מורה יהודי, הערבים מאוד לא אהבו את זה ומהרגע הזה התחילו להתנכל לנו לזרוק עלינו אבנים לכיתה, וזה המשיך גם בהליכה אל הבית אחרי הלימודים. אני מאוד לא אהבתי את זה והתחלתי לשמור על עצמי ועל האח שלי, שהתחיל גם כן ללמוד אחריי. הילדים הערבים, ששיחקנו איתם בעבר, התחילו פתאום לשלוח את האחים הגדולים שלהם להרביץ לנו. גם הבית שלנו סומן כבית של יהודים, כדי שיהיה קל יותר לזהותו על מנת שיצטרפו עוד ערבים לחגיגה.

אני זוכר מקרה ששחקתי עם אחי, יחזקאל, מחוץ לבית על מגרש גדול שהיה מלפני הבית ובמקרה הדלת של הבית נסגרה. המשכנו לשחק ופתאום, הגיע אחד הילדים הערבים הגדולים והחל להרביץ לנו ולזרוק עלינו אבנים. ברחנו והתחלנו לרוץ מסביב לבית במטרה לברוח ממנו וכל פעם שעברנו ליד הדלת הסגורה דפקנו עליה ובקשנו שיפתחו לנו, והילד הגדול רץ אחרינו וצמצם את המרחק בינינו ובסיבוב השני בדיוק לפני שהוא הגיע לתפוס אותנו הדלת נפתחה ורצנו פנימה ומיד סגרנו אחרינו את הדלת. לבית היה גג פתוח רצנו למעלה לגג ושם היו לנו אבנים, ראינו את הנער למטה ואנחנו התחלנו לזרוק עליו אבנים כדי שיסתלק מהבית שלנו.

מרגע זה, אמרתי להורים שלי שאני לא רוצה ללמוד בבית הספר הזה והם סידרו לי ללמוד בעיר הבירה בטהרן ולגור אצל הדודים שלי. בטהרן הייתה קהילה גדולה של יהודים ושם התייחסו בצורה חיובית ליהודים והייתי אופטימי שבטהרן אוכל ללמוד בלי שיפריעו לי . יום אחד בחורף הלכתי עם התיק לבית ספר, ומהגג שהיה מעל לשביל ההליכה הפילו עלי ערמה ענקית של שלג וקרח שנפלה על הראש שלי, נחבלתי קשות והייתי חייב לקבל עזרה ונעדרתי מבית הספר למספר ימים. אימא שלי דאגה לי, אבל המרחק בינינו לבין העירה כורומשהר היה 1100 קילומטר והיא החליטה שאני אחזור הביתה ושם היא תטפל בי, וכך היה. נאלצתי לחזור לבית הספר הקודם בלי חשק.

האווירה הייתה קשה יותר. יתכן והיא התעצמה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל . רוח לוחמנית החלה לבוא מכיוון עיראק אל האזור בו גרנו כך שתושבי העירה הזדהו עם העיראקים בגלל שהם היו ברובם גם ערבים .כאשר  הוכרזה עצמאות למדינת  ישראל ע"י בן גוריו הייתי בן 7. בעיראק התחילו פרעות נוראיים ביהודים שהחלו  לברוח מהמדינה לכול הכיוונים . השלטון בעיראק לא אפשר ליהודים לברוח ומי שנתפס נכלא בתנאים קשים (אחד מהדודים שלי נכלא 3 פעמים) . חלק מהם הצליח לעבור את הגבול מהעיר בצרה העיראקית לגבול הפרסי לעירה כורומשהר.

אבא שלי היה אז שמש בית הכנסת והוא אחסן חלק מהיהודים הנמלטים בבית הכנסת ומדי פעם היה משלח אותם בצורה בלתי לגאלית לטהרן הבירה. היות והיה קו תעופה בין ישראל לטהרן של הימים ההם הטיסה אותם לארץ ישראל, כך זה נמשך חודשים רבים וכך הצליח אבא שלי לעזור בהעברת  יהודים רבים לארץ. בשנת 1950 נפטר מלך פרס, פאלה רזה בנו היה צעיר מכדי לנהל את עניני המדינה . ראש הממשלה מוסאדאק תפס את ניהול המדינה בטענה שבן המלך צעיר מידי כדי להנהיג אותה. השלטון של מוסאדאק הוציא חוקים נגד היהודים שחיו בפרס כולל חוק של גירוש היהודים תוך שבועיים.

אבא שלי לא יכול היה להתארגן ולעזוב את העבודה ולכן הוחלט לשלוח את הילדים הגדולים יותר לארץ ובנתיים להכין את שאר המשפחה  לעליה. במשפחה היו עוד שני ילדים קטנים, ולכן שארית המשפחה הייתה צריכה לבוא יחד עם אימא תחילה ולאחר מכן גם אבי יעלה.אני הייתי הבכור במשפחה בן 9 ואחי הצעיר יחזקאל היה קטן ממני בשנה. אבא ואימא סיפרו לנו שאנחנו עולים לישראל לבד בלי המשפחה ומשפחה קרובה אחרת תיקח אחריות עלינו בדרך לארץ. נפרדנו בעצב מהמשפחה והם הבטיחו לנו שתוך שבועיים הם יצטרפו אלינו לארץ ישראל.

אני ואחי לפני העלייה

אני ומשפחתי לפני העלייה לארץ

כשהגענו לארץ, הסיעו אותנו לשער העלייה (על יד טירה שבחיפה). המשפחה שהייתה אחראית עלינו אמרו לנו שיש להם מספיק ילדים והם לא יכולים לשמור גם עלינו ואמרו שנסתדר לבד. היינו במחנה שער העלייה כחודש ימים היינו צריכים לדאוג לכל הצרכים שלנו כולל שינה, אוכל, כביסת בגדים. למזלנו היו לנו דודים בארץ והם באו לבקר. המטפלים במחנה קראו לנו ואמרו שקרובי משפחה נמצאים מחוץ לשער המחנה. היות והיינו קטנים היינו יכולים לזחול מתחת לשער ולפגוש אותם. חלק מהם זיהינו ושמחנו מאוד לפגישה הקצרה. אחרי חודש ימים נעשה ניסיון למצוא לנו מסגרת חינוכית. היות והיינו צעירים מגיל 12 לא יכולנו להיות בכל מסגרת חינוכית כגון חברות נוער שהופנו לקיבוצים . נדדנו בין מוסדות של עלית הנוער כחצי שנה עד שאחד הדודים בשם אהרון מורה (שהיה בעצמו גם מורה) החליט לנסות למצוא פתרון במסגרת התנועה הקיבוצית ולסדר אותנו בתוך הקבוצות של ילדי הקיבוץ וכך היה. לא הבנו מדוע ההורים לא עלו לארץ.

בדיעבד, הסתבר שיהדות אירן שילמה שוחד לממשלה וביטלו את הגזירה. קיווינו שהמשפחה תעלה ונתאחד ביחד. הצפייה להסדר שהדוד אהרון טיפל עבורנו ארכה לפחות מספר חודשים בלי כול פתרון שיתאים .בילינו את הזמן עם הדוד במשחקים עד שיום אחד הוא בא ואמר לנו שהצליח לסדר לנו מקום בשני קיבוצים ,כל ילד בקיבוץ נפרד ואי אפשר היה להכניס אותנו לקיבוץ אחד. אני הסתדרתי בקיבוץ עין השופט ויחזקאל אחי בקיבוץ רמת השופט. שנינו הסתדרנו בקבוצה עם ילדי הקיבוץ ומהר מאוד כל אחד מאיתנו מצא משפחה תומכת ואוהבת זו הייתה משפחה כמעט כמו משפחה ביולוגית. יום אחד, כשהייתי בכיתה ג', אני מקבל מכתב מאימא שלי שהיא רוצה שנחזור לפרס כי קשה לה בלעדינו. לי היה מאוד טוב בקבוצה ועם הילדים ולא רציתי לחזור וכתבתי בתשובה שאם היא רוצה לראות אותנו, שתבוא לארץ וגם מעכשיו והלאה, שתכתוב לנו מכתבים רק בעברית ולא בערבית וכך היה. היא נאלצה ללמוד לכתוב בעברית.

במשך השנים, למדתי במסגרת החינוכית של הקיבוץ, סיימתי בית ספר יסודי ועליתי לתיכון ושם פגשתי את אחי, מכיוון שהתיכון היה משותף ל- 4 קיבוצים והם: עין השופט, רמת השופט, דליה ורמות מנשה. לאחר 8 שנים, אימא שלי עם 3 מאחי ( את הילד האחרון לא ראיתי אף פעם כי הוא נולד לאחר שעלינו) הגיעו לביקור בארץ במטרה להישאר. הם נשארו כאן כחצי שנה ונרשמו לבתי ספר ברמת גן. מצד שני אבא שלי נשאר לבד והחליט שהוא ימשיך לעבוד בפרס כי הוא חשש מאוד שלא ישיג עבודה בארץ ולחץ על אימא שלי שתחזור עם הילדים. לאימא שלי היה מאוד קשה לקבל את המחשבה לחזור בחזרה לפרס ולהיפרד מאיתנו, לימים אחרי מלחמת ששת הימים ב- 1968, אבא שלי בא עם אימא שלי והחליט לבדוק אפשרות לעלות לארץ ולא הצליח למצוא עבודה שתתאים לגילו המבוגר וחזרו חזרה לפרס. כאשר חומיני תפס את השלטון בשנת 1979 שוב יצא צוו גירוש ליהודים עם פרעות ואלימות נגד היהודים והם נאלצו לברוח ולעלות לארץ. אבי היה אז בן 82 ואמי הייתה בת 67. הם חיו באזור המרכז ברמת גן בבית קטן של עמידר מוקפים בילדים ונכדים מאושרים בשארית חייהם .הם נפטרו בשיבה טובה אבי נפטר בגיל  95 ואמי נפטרה יותר מאוחר בת 88.

הזוית האישית

אני (המתעד): נהניתי מאוד מהקשר הרב דורי כי זה מעניין מה שסבא וחבריו עברו לפני קום המדינה, במדינות ערביות.

אני (המספר): נהניתי לספר את סיפור ילדותי ועלייתי לארץ ומההקשבה והעניין שגילה נכדי, איתי, במציאות שלא הייתה קיימת בתודעה שלו.