מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה אהרוני. נולדתי ב14.4.1951 באהוואז שבאיראן. בת למרים ופנחס אהרוני, שמקורם גם באיראן.

אהוואז היא עיר בדרום-מערב איראן. העיר משמשת כבירת פרובינציית ח'וזסתאן ושוכנת במרכזה על גדות הנהר כארון כ-320 ק"מ דרום-מערבית לעיר אספהאן וכ-120 ק"מ צפון-מזרחית לעיר העיראקית בצרה. ע"פ מפקד האוכלוסין האחרון של איראן משנת 2016, התגוררו בעיר כ-1.18 מיליון בני אדם, רובם מוסלמים שיעים ומיעוטם מוסלמים סונים. (ויקיפדיה)

כשהיינו בפרס (איראן) באו מהקהילה היהודית בישראל, נציגים כדי להכין אותנו לעלייה לארץ. לקחו אותי מעיר הולדתי לטהראן.  שם שהינו כמה חודשים, ביחד עם כל היהודים שהיו צריכים לעלות לארץ, ביום שהיינו צריכים לעלות לארץ, לקחו אותנו לשדה תעופה והגענו לארץ במטוס. כשנחתנו בשדה התעופה בארץ בשנת 1958 קיבל אותנו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ובירך אותנו ב"ברוכים הבאים". משם לקחו אותנו למושב מרגליות בצפון. נשארנו שם כמה חודשים ואז ביקשנו לעבור לבית שאן כי הסבים והסבתות שלי גרו שם. לאחר שהתיישבנו בבית שאן, רשמו אותי לבית ספר. הלכתי לבית הספר "שאול המלך". היה לי קשה להסתגל לשפה החדשה ולאנשים החדשים, כי היו אנשים מכל מיני מדינות וכל אדם דיבר בשפה שונה, אבל מהר מאוד התחברתי למצב, ואפילו עברתי בהצלחה את בית הספר היסודי עם ציונים גבוהים.

ילדותי בארץ חדשה

הילדות שלי עברה בבית שאן שבישראל. הבנות בבית הספר "שאול המלך" קיבלו אותי לחבורתן, ועם הזמן נהייתי מקובלת ביניהן. בהפסקות של בית הספר היינו משחקות קלאס, תופסת, בחבל קפיצה ועוד. ובסוף הלימודים היינו נפגשות באחד הבתים. היינו מכינות שיעורי בית, ומכינות את החומר ליום הלימודים הבא. כשעברנו לתיכון שהיה בית הספר "מאיר", היינו קבוצה מעורבת של בנים ובנות. היינו עושים מפגשים בספרייה העירונית, היינו מכינים שיעורי בית, היינו יוצאים כל הקבוצה לסרטים, הולכים לבריכה ושוחים ביחד, תמיד היינו ביחד כקבוצה. בשבתות היינו נפגשים ויוצאים לטיול רגלי עד הסחנה והסביבה כדי לשחות במעיינות, ובערבים היינו חוזרים הביתה, ולמחרת חוזרים שוב לבית הספר.

במוצאי שבת היינו החברות נפגשות והולכות לבריכה שהייתה מרוקנת ממים, ורוקדות שם ריקודים סלונים. כשהגיע הזמן והיינו צריכים לצאת לטיול שנתי, במקום להעמיס על ההורים את הצורך לשלם, לקחו אותנו מבית הספר לעבוד בשדות של המושבים, במשך כמה שעות ביום. פעם בשבוע התגייסנו להוציא עשבים מחלקת הירקות ולעדור, כדי שעם הכסף שהרווחנו נשלם על הטיול השנתי.

עיסוקיי ועבודתי

לאחר שסיימתי את בית הספר עבדתי במתפרת "כספי". שם היינו תופרים מדים לחיילים. כשהתחתנתי עזבתי את העבודה. אחרי שנתיים של נישואים עבדתי במעונות "נעמת", עם ילדים בגילאים של חצי שנה עד שנה וחצי, הייתי בעבודה זו במשך עשר שנים. משם עברתי לעבודת במתפרת "רבין טקס" בשנת 1984-1985. במתפרה הזו תפרנו שכפ"צים, אוהלים וקסדות לצבא של חו"ל. מפה אפשר להבין שתמיד התעסקתי בתפירה, כי מאוד אהבתי את זה, מאז אני תופרת, רוקמת וסורגת בבית לעצמי, ולאחרים.

חקר תמונה

התמונה שבכותרת הסיפור, צולמה כשהייתי בת שש עשרה, בכיתה י', בשנת 1967 בבית הספר התיכון הדתי "מאיר". התמונה צולמה בבית שאן ואפשר ללמוד מהרקע שלה, שהיא הייתה תמונת מחזור לסוף שנה. התמונה צולמה בצהריי היום בסביבות חודש מאי, לקראת סוף השנה. המצב בתקופה זו היה שקט, והאווירה הייתה אווירה של קיץ וסוף שנה, הייתה הרגשה כיפית ונעימה ללא בעיות או קשיים. התמונה צולמה בעולם שקט. את התמונה צילם צלם בית הספר. התמונה הייתה מיועדת לספר מחזור כיתתי, וצולמה בתוך כיתה במבנה בית הספר. הצילום היה ספונטני ובלי הכנה מראש, כך שהלבוש היה רגיל. רגע לפני הצילום ממש התרגשתי, חשבתי האם התמונה תצא יפה או לא, אם אני פוטוגנית או לא. אחרי שקיבלתי את התמונה גיליתי שהתמונה כן יצאה פוטוגנית ויפה.

גלגולו של חפץ

החפץ שבחרתי לספר עליו הוא תחתית של כוס לקידוש שבת שעשויה מכסף. התחתית היא בצורה של פרח. היא עשויה בעבודת יד וחרוטה ביד של סבא שלי, רחמים, מצד אבא. המקצוע של סבי היה הרב של הקהילה היהודית, הוא היה מוהל, מחתן והיה סופר סתם. בנוסף הוא היה גם חייט וגם מלמד את ילדי הקהילה תורה.

התחתית נמצאת אצלנו מאז התקופה של סבא שלי. היא הועברה מסבא שלי לאבא שלי, שאחרי שאביו הלך לעולמו, העביר אליי את התחתית, כדי שאני אעביר אותה לבן שלי, וישתמש בה גם הוא. לא ידוע לי איך סבי חרט על  הצלחת ומעולם לא שמעתי את הסיפור.

במהלך השנים התחתית הייתה בשימוש קבוע, כל ערב שבת, מימיו של סבא שלי ועד היום. כיום זה שמור בבית של הבן שלי, שמשתמש בה כמנהג משפחתי, לקידוש בימי שבת, וזה ישמר לעוד שנים רבות. החפץ, הוא תחתית ייחודית ומיוחדת שעברה מיד ליד, ומדור לדור במשפחתי, מאז שסבא שלי הכין אותה במו ידיו . הסיבה שבחרתי בתחתית הזאת. היא שהיא החפץ היחיד שנשאר לי מסבא שלי, וכמזכרת מהבית שלי והמשפחה שלי בפרס.

תחתית של כוס לקידוש שבת שעשויה מכסף

חלומותיי

החלום הכי גדול שלי זה להמשיך לעבוד גם בגילי ,שהוא היום שבעים ושתיים כמעט, ולהיות עצמאית. לא להזדקק לעזרה של אף אחד, ולצאת לבלות, וליהנות מהחיים ללא שום הגבלה. שתהיה לי פרנסה טובה, שאוכל לעזור לילדים קצת, כשיהיו זקוקים, ולתת לנכדים. ביום שבו אפסיק לעבוד אתנדב במעונות יום ובגנים כי אני אוהבת לעבוד עם ילדים, ולעזור לאנשים, מבלי לקבל תמורה.

החלום השני הוא חלום נעורים שלי. כשקיבלתי צו גיוס שמחתי, כי מאוד רציתי להתגייס ואז, בזמנו ההורים שלי לא כל כך רצו, וכשהגעתי לצו ראשון שלחו אותי ללשכת הגיוס עם סבתא שלי, כדי שאני לא אגיד להם שאני רוצה להתגייס. כששאלו אותי בלשכה איפה אני לומדת אמרתי להם שאני לומדת בבית ספר דתי. אחרי זה כבר לא שלחו לי צו שני, שחררו אותי וקיבלתי פטור. מאוד התאכזבתי אבל המשכתי הלאה וקיוויתי שהמשאלה השנייה שלי, שהיא להתחתן בגיל עשרים תתגשם, וזה התקיים.

בהמשך  נולדו לי ארבעה ילדים, בהריון ולידה קלים, והם גדלו להיות ילדים מלומדים ומוצלחים. אלו הם החלומות הנעימים והכי חשובים שלי.

חלום קטן נוסף שהיה לי הוא שאחרי שהתחתנתי ונולדו הילדים, חשבנו לעבור למרכז כי בעלי שירת קרוב למרכז, אבל החלום הזה לא התגשם כי תמיד חשבתי על ההורים שלי, ולא רציתי להשאיר אותם לבד.

הזווית האישית

סבתא שושנה: תהליך התיעוד היה לי חוויה מהנה, להיזכר בילדות, בחברות, במשחקים ובכל המפגשים. אם היה אפשר לחזור לתקופה ההיא, בלי ניידים ובלי מחשבים, הייתי רוצה לחזור.

הנכדה נויה: תהליך התיעוד היה לי חוויה מעשירה ומעניינת. שמחתי לבלות יותר זמן עם סבתא שלי, ולשמוע את נקודת מבטה על החיים של פעם.