מאגר סיפורי מורשת

"המרכז הקהילתי פאני קפלן", בבאר שבע. המרכז משלב מגוון רחב ביותר של פרויקטים קהילתיים ביניהם גם את תכנית 'הקשר הרב דורי' המשלבת בין הקשישים והילדים. במסגרת תכנית תהיל"ה, אשר התקיימה השנה תשע"ו, תועדו מקבץ של סיפורים מהחיים. מסר האישי בסיום כל סיפור חיים חותם אותו ומבטא את מסקנתה האישית של כל אחת מן הנשים לגבי מה באמת חשוב בחיים. אוסף סיפורים זה מהווה מעין הצצה חטופה לתוך עולמן העשיר של נשים אמיצות וחזקות. נשים שעברו דרך ארוכה, מהגולה לארץ ישראל, גדלו עם המדינה וגידלו בה ילדים ונכדים לתפארת. הסיפורים לא רק נוגעים ללב, אלא גם מכניסים בו רוח חיה והשראה להתמודדויות מול קשיים ולבחירה בטוב.

רקע:

בת 79, עיסוק מרכזי: חקלאות

אמא ל-7 בנות. סבתא ל-20 נכדים ונכדות ו-4 נינים.

מתגוררת כיום בלהבים .

נולדתי בכורדיסטן, בעיר עקרה. לאבי היה מפעל מצליח לשטיחים. כשהייתי בת 4 אמי נפטרה, אבי נכנס למשבר ומכר את המפעל ומכאן הגיעה ההחלטה לעלות לארץ. הייתי בת 13 כשעלינו לארץ ישראל במאי שנת חמישים. בשדה התעופה חיכה לנו אוהל גדול שלתוכו נכנסו מאות עולים ושם חילקו לנו ריבת תאנים עם לחם טרי זה היה טעים להפליא. לאחר מכן, ריססו את ראשנו בתרסיס נפט וחיסנו אותנו מפני מחלות, הרגשנו צריבה בעניים. למחרת, השכם בבוקר, לקחו אותנו במשאית הובלה למעברת רעננה, הנסיעה התארכה ונמשכה כעשר שעות. הגענו למעברה בלילה, סובלים מהצריבה של הריסוס ומרעב. התאורה הייתה דלה ולא היה חשמל. בבוקר גילינו שמסתובבים סביבנו עקרבים ונחשים. היינו חסרי כול.

בארץ אבי עבד כמטאטא רחובות. בכדי שנוכל להתפרנס אני ואחותי יצאנו לעבוד בבית חולים לוינשטיין דאז. היינו ילדות קטנות בגיל 13-14, עבדנו במרץ רב, זה היה טוב לנו. היה שם אוכל ומקום חמים בשבילנו, אבל לצערנו לאחר מספר חודשים פיטרו אותנו, פרסמו על מחלת השחפת ולא רצו שנידבק. כך איבדנו את מקור הפרנסה שלנו ומצבנו היה קשה. לא הייתה ברירה, אלא ללכת לעבוד במשק בית אצל הטמפלרים. חסכנו את הכסף שהרווחנו עבור עבודות הניקיון. העבודה הייתה קשה מאוד והשכר היה זעום. לא היה לנו בית, גרנו במקלט.

אבי העביר סכום כסף דרך חבר מכורדיסטן שמכר שטיחים בירושלים, בנסיון לאתרו הוא מצא קרובי משפחה עשירים בירושלים. הם השיגו עבורנו בית שנראה כמו מקלט במושבה הגרמנית. לא היה חשמל והיינו מדליקים נרות כל ערב כדי להאיר ומדורה כדי לחמם את גופנו. אחיותיי ואני עבדנו במכבסה. כשאבי מצא את אותו חבר הוא הסכים לתת לו רק חצי מהסכום ולא את כולו. בעזרת הכסף קנינו בית בדמי מפתח במושבה הגרמנית. בית גבוה עם חלונות מרהיבים, ריצוף צבעוני. גרנו קודם באוהלים, אחר כך במקלט, לא ידענו את עצמנו מרוב שמחה, לא נרדמנו בלילה מרוב התלהבות.

לימים אני ואחיותיי התחתנו ועזבנו את הבית, אבי לא רצה להיות לבד אחותי הקטנה מכרה את הבית בסכום זעום ולקחה את אבי לגור אצלה ביחידת דיור ללא תנאים.

אני נשאתי בשידוך לבן ממשפחת אבוחצירה נולדה לנו בת התגרשנו ונישאתי בשנית ונולדו לי עוד שש בנות מקסימות, החלטתי שאני יוצאת לעבוד במשק בית בכדי לממן להם את הלימודים וזאת הייתה שבועה כדי שבנותיי ישכילו והתפרנסו בכבוד! וכך היה בנותי למדו והשכילו בעלי תארים וכיום תורמים לחברה הישראלית.

אני רווה נחת מבנותיי ונכדי. יוצאי חלצי הם תפארת למדינת ישראל. חיי היום סוגים בשושנים.

מתוך הספר

שולמית ביום חתונת נכדתה

העשרה-  טמפלרים הם חברי ארגון המקדש (בגרמנית: Tempelgesellschaft – טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. חברי התנועה פרשו מהכנסייה האוונגלית (לותרנית-קלוויניסטית מאוחדת) של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית. לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.

 

סיפור חיינו , תכנית תהיל"ה

מרכז קהילתי פאני קפלן

מובילות דבורה דוד ואסתי זכריה

תשע"ו 2016