מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחמה שרייר, שם משפחתי לפני הנישואין היה גיידה. נולדתי בארץ בעיר חדרה להוריי, משה ושרה גיידה ז"ל, בתאריך ד' בטבת תשי"ח 27.12.1957. אני אחת מתוך חמישה אחים (יחד שלוש בנות ושני בנים).

את שמי בחרה לי דודתי לאה, אחות אמי, והיא סיפרה: "אחיך הגדול נולד בחודש אלול שזהו חודש הרחמים, ולכן קראו לו רחמים שהפירוש הוא לב חנון ורחום. כשאת נולדת, הורייך ביקשו ממני לבחור לך את השם. כשראיתיך, ראיתי את פנייך הטובות והשם האהוב עליי הוא רוחמה, במשמעות נחמה וטוהר. זהו שם תנ"כי הלקוח מספר הושע פרק א' פסוק ו'."

נולדתי להורים שעלו מתימן, אבי למד הלכות שחיטה. לא איפשרו לו לעבוד במקצוע זה בארץ ולכן למד רצפות. אחיו והוא עבדו בהרבה בניינים בנתניה. אמי הייתה עקרת בית ואבי דאג לכל חסרונה. לפני עלייתם ארצה, סבי מצד אמי היה צורף ומתקן הנשקים של האימאם והאוכלוסייה הערבית. סבתי מצד אמי הייתה קדרית. בהגיעם לארץ הייתה "ציונות ורק ציונות", בגלל זה זנחו בני המשפחה את עבודותיהם מתימן. סבי עבד קשה בפרדסים וסבתי נשארה בבית ולא עסקה יותר באומנות. יציאתם מתימן הייתה עקב התערערות היחסים בין היהודים לערבים. הם עלו בחוסר כל. שם ניצלו את תמימותם ואמרו להם להשאיר את כל הציוד שלהם במשאיות והם יישלחו אחרי כן לארץ. (הסיבה הייתה: המטוס יהיה כבד מדי ויכולה להיות בעיה עם הטיסה). לצערם ולצער כולנו לא נותרו זכרונות מחפצים שהם יצרו בתימן (כלים, תכשיטים ועוד).

נולדתי לבית דתי, חם ואוהב. בתחילה גרנו בצריף ובזמן הזה בנינו בית חדש בנתניה ליד המשפחה של אבי בשכונת בן ציון. אני זוכרת את תהליך הבנייה והשמחה כשנכנסו אליו. היינו הולכים לבית הכנסת עם אבא ואימא, פוגשים חברים, ממשיכים איתם לטייל, הולכים לבקר חברים והם היו באים אלינו. היינו קבוצה של בנים בנות שנולדנו בתאריכים קרובים אחד לשני. התגבשנו כקבוצה ולאורך בית הספר היסודי והתיכון, היינו יחד, עברנו חוויות משותפות, משחקי ילדות כמו קפיצה על חבל, מוטרס, חמור חדש, שבע אבנים, קלאס ועוד. משחקים יפים שלצערנו היום הילדים לא משחקים בהם וחבל.

בשבתות הבית שלנו היה מקום מפגש לחברים ולשכנים. היינו שרים שירי שבת ומשחקים משחקי חברה – פשוט תענוג. בבית הספר היסודי למדנו שמונה כיתות, מ-א'- ח'. היה לנו "בית התלמיד", שם השתתפתי במקהלת בית הספר, ריקודי עם (המדריכה הייתה מרגלית צנעני שלימים הפכה להיות לזמרת ידועה בארץ). כמובן, השתתפתי גם בהמחזות שהיו בבית הספר מתוך מקצועות הלימוד השונים כולל במסיבת הסיום.

את מלחמת ששת הימים חוויתי בהיותי בת עשר. זכורני שחפרנו תעלות מתחת לעץ הלימון בחצר הבית וראינו את מטוסי הקרב – איך הם חוצים את השכונה. היו פעמים שנאלצנו לרוץ למקלט השכונתי שהיה במרחק כשלושה רחובות מאיתנו ושם נפגשנו משפחות של שכנים וחברים. זו הייתה "חוויה" מסוג שונה. בבית ספר התיכון למדתי ארבע שנות לימוד, כיתות ט' – י"ב. בהיותי בת שש עשרה פרצה מלחמת יום הכיפורים שזכורה לי בעצב רב. במלחמה זו נפל אחיה של אחת מחברותיי הטובות. כל בית הספר היה שותף לעצב שעטף את כולנו. בכיתה י"ב ידעתי שאני מתעתדת להתגייס לצבא, למרות שזה נגד את כל הכללים למי שחי במשפחה דתית. הוריי עודדו אותי. לצערי הרב, אבי נפטר כשבועיים לפני גיוסי ונותרה רק אמי לעודד ולפרגן. תקופת שירותי הצבאי הייתה תקופה חשובה מאוד בחיי, מחשלת, מלמדת, שירות בו הכרתי צוות חיילים איכותי ויחסי אנוש מעולים. למדתי גם להעריך את מורשת וחינוך הוריי. לאחר שתי שנות שירות השתחררתי.

הקשר עם החברים מתקופת הלימודים שנשמר, התחזק עם שחרורי וביחד היינו הולכים למסיבות, ריקודי עם וערבי שירה. קבוצת חברים ואני יזמנו הקמת מועדון שנקרא "רבדים" שעד היום עם חלקם אנחנו בקשר. מועדון שהיה בקשרים גם עם מועדונים אחרים לאירוח בין ישובי. גם תקופה יפה ומעניינת. לאחר השחרור בשנת 1978, התקבלתי לעבודה כמזכירה במשרד פרטי להנדסת בניין, ניהול ותיאום פרויקטים. במשרד זה עבדתי שלושים ושתיים שנים ,כשעד היום נשמר קשר עם חברותיי מעבודה זו. את בן זוגי הכרתי בריקודי עם ולאחר שנתיים וחצי של חברות התחתנו בתאריך 11.8.1982 בשטח בית העם במושב בית יצחק, באווירה כפרית מיוחדת. זו הייתה חתונה שמחה ועליזה שהייתה שונה בנוף הייקי של המקום. נולדו לנו ארבעה ילדים וכל אחד מהם סלל דרכו בתחומים שונים.

רוחמה כיום

בינואר 2011 התקבלתי לעבודה במועצה האזורית עמק חפר, תחילה במחלקת רווחה משם ללשכת ראש המועצה, כולל מתן שירות למחלקת בריאות וקשרי חוץ. לאחר כשלוש שנים עברתי למחלקת התחבורה לתפקיד אחראית הסעות חינוך מיוחד, כולל הסעות לגני ילדים של חינוך מיוחד + רגיל וכן לחינוך הדתי. התפקיד היה מאוד תובעני, מאתגר, הדרש מיומנויות רבות, הרבה מאוד אחריות ורצינות. הקשר שלי היה עם הורי התלמידים, חברות ההסעה ומשרד החינוך בכל הקשור לחינוך המיוחד. מאחר והגעתי לגיל פרישה, על פי חוק החלטתי לפרוש ובחודש ספטמבר 2020 הודעתי על הפסקת עבודתי ויציאתי לפנסיה.

כיום רק בני הבכור נשוי ויש לנו שתי נכדות שהן אור ואושר בחיינו. בכל שנותיי לא הפסקתי לשיר, לרקוד, לבלות בכל הזדמנות מפגשים חברתיים, הרצאות, סרטים, פיתוח קשרים חדשים, ולימודים ורכישת ידע שהם דבר חשוב מאוד (מומלץ בחום).

שני פריטים משמעותיים בחיי

• צמיד שקיבלתי כמזכרת מסבתי מצד אמי – צמיד שמזכיר מאוד את התכשיטים שסבי ייצר בתימן. צמיד זה מהווה בשבילי תזכורת על חייהם בעבר והגעתם ארצה לארץ הקודש.
• סיר מיוחד בגודלו שאמי הייתה מבשלת בו מרק תימני מסורתי בחגים: פסח, ראש השנה וסוכות. היינו מתכנסים כל המשפחה כולל דודים ובני דודים לחגוג את החגים האלו יחד ואי אפשר היה לוותר על מאכל זה.

הצמיד שקיבלתי מסבתי מצד אמי

הזוית האישית

נוי ואופיר: השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית עם כיתת הוותיקים המתקיימת בבית הספר, קבוצה זו מתקיימת במסגרת מגמת שיעורי ספרדית. שמחנו ללוות את רוחמה בתהליך כתיבת סיפור חייה, זכינו להכיר אישה מדהימה, לבבית ומלמדת שנתנה לנו עצות לחיים. זכינו לשמוע את נקודת מבטה של רוחמה בתור נערה בתחילת הקמת המדינה, את כל הקשיים, השמחה והחוויות שחוותה.

רוחמה: במסגרת השתתפותי בכיתת גמלאים בבית ספר אורט ליבוביץ' נתניה, בליווי מיטל הרכזת המופלאה שלנו, נחשפנו לתכנית התיעוד של תכנית הקשר הרב דורי במוזיאון אנו. הצטרפתי לתכנית על מנת להשאיר תיעוד, גם אם הוא מאוד מתומצת, על מנת שהדורות הבאים יוכלו להכיר אותנו ולו במעט.

הבנות נוי טנא ואופיר גוזלן תלמידות כיתה י' ליוו אותי מתחילת הפרויקט ועד להגשתו, העירו והאירו את עיניי. הרגשתי את שמחתן להיות איתי במסע לכתיבת סיפור חיי (בתמצית). הן הדפיסו וערכו בשמחה וברצון רב. הרגשתי שיש לי שותפות נאמנות לעשייה הנפלאה הזו ומגיע להן התודה והברכה בכל ליבי.