מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה אלימלך, נולדתי בשנת 1917 בבולגריה.

שמי הקודם היה בקי כהן. עליתי לארץ בשנת 1939, משפחתי לא עלתה איתי ארצה, עליתי לבד. שמה של אמי היה ווידה ושמו של אבי היה יעקוב. בבולגריה הייתי בשומר הצעיר שם לימדו אותנו שאנחנו צריכים לעזוב הכל לבוא לארץ ישראל ולהקים מדינה. בעקבות כך רציתי לעלות ארצה ונעזרתי בדודה ששלחה לי אשרת עלייה (סרטיפיקט). משפחתי בהתחלה לא רצתה לבוא איתי אבל מאוחר יותר הם באו לפה.

 

שהגענו לארץ התחלתי ללמוד בבית ספר החקלאי "עיינות", שם הייתי שנתיים. בהתחלה כשבאתי היה לי איום ונורא מפני שלא היה אף אחד מהארץ שלי (בולגריה) הייתי לבד כי לא ידעתי את שפה. הם קיבלו אותי והראו לי את המשק, הבאר, ואחרי כמה זמן הם לקחו אותי לאכול. הקושי העיקרי שלי היה השפה כי כל אחד שבא מארץ אחרת היו לו פה את דוברי השפה שלו ורק לי לא היו פה חברים. חרקתי שיניים, ביום אני עבדתי ובלילה בכיתי עד שהתחלתי ללמוד עברית. בת דודה שלי עזרה לי מאוד, אני כתבתי לה מכתבים בבולגרית והיא תרגמה לי אותם לעברית. תוך 3 חודשים כבר ידעתי עברית. המורה בכיתה הייתה אומרת: "אני אלמד את רבקה, ורבקה תלמד אתכם". אחרי שלמדתי עברית, אז כבר היו לי חיים טובים. אבל, אני הייתי היחידה שכל הזמן התלוננה.

 

אחרי כמה שבועות שיבצו אותי בגן ירק. בגן ירק היינו צריכים בלילה לקום כדי לטפל בגינה, להשקות אותה להפעיל ממטרות…אני עבדתי עם עוד ילד אבל הוא לא עשה כלום, אני עשיתי הכל ובסוף הוא קיבל את המחמאות. יום אחד אני אמרתי למנהלת: "היום אני לא הולכת לעבוד, עד שהוא לא יתחיל לעבוד ברצינות אני לא עושה כלום". החלק שאני לקחתי היה פורח כי אני הייתי קמה בלילות ומשתדלת… החלק שלו לא פרח ולבסוף הבחינו בזה.

בעלי משה גיורא היה משורר, סופר ועיתונאי. נולד בסופיה, ב-12 בדצמבר 1919. עלה לארץ בשנת 1924 בהיותו בן 4. בוגר אוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה של עם ישראל ובספרות עברית. מוסמך אוניברסיטת בר-אילן בספרות עברית ולימד בה לשון וספרות יהודית-ספרדית. עבד מנעוריו בעיתונות. פרסם למעלה מ-500 מאמרים ורשימות במוספים ובכתבי-עת ספרותיים. נפתר בשנת 1992. 

 

 

יש לי בן ובת, לבת קוראים מרקטה ולבן רפי. יש לי אפילו גם נין.

זה קרה פתאום בלילה אחד, אני קראתי עיתון בלילה והכל היה בסדר. כשקמתי בבוקר פתאום לא ראיתי שום דבר, בבת אחת התעוורתי. הבת שלי הייתה טובה אלי, וביחד נסענו לרופא ומהר מאוד התחלנו את הטיפולים. כדי לשפר לעצמי את המצב רוח אני באה כמעט כל יום לבית הקשיש זה מאוד עוזר לי והוא קרוב לביתי. אני אוהבת את המועדון כי המועדון נותן לי חיים. במועדון יש הרצאות, עניינים, אנשים טובים. יש המון חוגים: התעמלות, קרמיקה, יצירה ומשחקים ואני מאוד נהנת.

 

תשע"ה