מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא צביה ישראלי, נולדתי בשנת 1946 בבצרה שבעיראק. אני נשואה ויש לי ארבעה ילדים (שני בנים ושתי בנות). יש לי 14 נכדים.

סיפור העלייה שלי

בגיל 2 עליתי ארצה עם הוריי ואחי הקטן בן השנה. הסיבה לעלייה של משפחתי היא הרצון לחיות בארץ ישראל במדינה משלנו, שנבעה מההרגשה שאנחנו לא רצויים בעיראק. מצב היהודים היה בעיראק לא טוב, מכיוון שהערבים בעיראק התנכלו ליהודים שחיו שם.

עלינו למטוס מעיראק לקפריסין ומקפריסין עלינו על מטוס לחיפה ישר לשער עלייה. אז שער עלייה היה מקום שהיו מביאים אליו את כל אלו שעלו מארצות אחרות. משער עלייה, האנשים שהיו האחראים באותה התקופה על העולים החדשים, פיזרו בארץ את כל העולים. אותי ואת משפחתי מיקמו במושב בית עזרא. כשהגענו לארץ לקחו לנו את כל הדרכונים ואת תעודות האזרחות ונתנו לנו לעלות רק עם פרטי הלבוש.

כשהגענו למושב הממשלה הביאה לכל האנשים שמיקמו שם ציוד כדי לבנות אוהלים ומיטות, ההורים שלי בנו אוהל. בחורף כל הרצפה באוהל הייתה מוצפת במים מהגשם שחדר וכל הציוד שלנו נרטב ונהרס.

אחרי זמן ארוך שחיינו באוהלים, אבי ועוד אבות שהיו במושב בנו בתים מבלוקים וחומרי בניין שהממשלה סיפקה להם. כל קבוצה של חבר'ה בנו כמה בתים, כל בית היה בגודל של חדר ובו היה מטבחון קטן, שירותים. אני ומשפחתי עברנו לגור בבית כזה. כיום הבתים שיש במושב נבנו בנוסף לבתים שאז בנו.

בכיתה א’ במושב שלי היו כיתות לימוד בהן למדתי עד סוף כיתה ב’. שהייתי בכיתה ג׳ בנו בית ספר במושב אימונים, שם למדתי עד כיתה ח׳. מכיתה ח׳ הפסקתי ללמוד.

בשנת 1964 הכרתי את בעלי ואחרי שלושה חודשים של הכרות התחתנו ברחובות. הייתה לנו חתונה של 100 איש.

סיפור שאני זוכרת במיוחד

כשהייתי בכיתה א', כל יום הייתי צריכה ללכת לבית ספר ברגל. באותה התקופה לא היו כבישים, אז כל יום הייתי צריכה ללכת דרך שדה ובחורף אני זוכרת שכל יום הייתי חוזרת הביתה וכל הגרביים והנעליים שלי היו מלאים בבוץ, וכל הבגדים היו ספוגים במים.

קצת על הוריי

לאבי קראו סלמן. הוא נפטר בשנת 1967 בגיל 50 מדום לב. אבי היה איש עבודה, חקלאי, הוא עבד במשק. אני זוכרת שהייתה לי בת מצווה והוא נסע לתל אביב וקנה לי פטיפון עם אלבומי תקליטים של אלביס פרסלי,  פול אנקה, ניל סדקה. כשהוא הביא לי את זה ממש הופתעתי והתרגשתי מאוד.

לאמי קראו נזהת. היא נפטרה בשנת 2016 בגיל 87 ממחלת אלציימר שנמשכה כשנתיים. אני זוכרת כילדה שאמי הייתה תופרת לי את הבגדים. אמי הייתה עקרת בית, וגם עזרה לאבי עם החקלאות.

לסיכום, אני מרוצה ממה שעשיתי בחיים וגם שהצלחתי ללמוד, להקים משפחה עם ילדים מקסימים "והדובדבן שבקצפת" הם הנכדים. לשמחתי הילדים שלנו מבקשים מאיתנו לספר ולקיים את המנהגים המשפחתיים ובעיקר להכין את המאכלים שהם מאוד אוהבים. כך שהמסורת לא נשכחת.

הזוית האישית

נועה הנכדה המתעדת: למדתי מהתכנית הזאת על סבתי ועל ילדותה. כמו כן למדתי על סיפור העלייה שלה, מאיפה היא הגיעה, איך היה הבית שלה בילדותה, איך עברה ילדותה… התכנית הזו מאוד איחדה ביני לבין סבתי. ישבתי ותיחקרתי אותה בביתה וזה מאוד איחד ביננו. אני רוצה להודות שנתנו לי הזדמנות לשמוע את סבתי מספרת לי את סיפור חייה.