מאגר סיפורי מורשת

שמי סוזן אליהו לבית דדון. נולדתי עם אחותי התאומה בראבט, עיר הבירה של מרוקו, בתאריך 27/1/1950. כשעלינו ארצה החליפו את שמי לשושנה, ורק כשהתבגרתי עמדתי על רצוני שיקראו לי בשמי המקורי, סוזן. אני בת הזקונים במשפחה המונה חמישה בנים ושתי בנות. קיבלתי יחס מיוחד, הרבה אהבה ופינוק, יחד עם זאת כשבגרתי והייתי לנערה, הגבילו את צעדיי.

באוקטובר שנת 1955, כשהייתי בת חמש, עלינו לארץ. שמונה ילדים, הורים סבא וסבתא. היינו 12 נפשות. יצאנו באישון לילה, ברחנו, השארנו את כל רכושנו במרוקו. לשכנים סיפרנו שאנחנו נוסעים לבקר קרובי משפחה חולים. הקליטה הייתה קשה מאוד. שיכנו אותנו באוהל, ללא מיטות, עם מזרנים על הארץ, מלאי פשפשים, שגרמו לנו להתגרד כל הלילה. בישלנו על פתיליה, לא היה מספיק אוכל לכולם. בחורף היה בוץ בחוץ, ואת הצרכים נאלצנו לעשות מחוץ לאוהל, לא היו שירותים. הוריי היו דתיים, כך שחגגנו את החגים לפי הכללים והמסורת. השולחן גדול וערוך וכולם היו באים להתארח בחגים. היום אני מרגישה שחג הסוכות הוא המרגש והמיוחד אצלנו. בונים סוכה גדולה מאוד, כולם באים להתארח. הנכדים באים לקשט את הסוכה ואני מכינה קוסקוס לחג.

אירוע אחד מילדותי זוכרת אני היטב. אירוע שהשאיר בי זיכרון קשה, שעד היום יש לי טראומה ממנו. בהיותי בת חמש וחצי בערך, חלינו בגזזת, העבירו אותנו לקיבוץ, אינני זוכרת את שמו. הטיפול במחלת הגזזת היה נוראי, קשה וכואב. העברית עדיין לא הייתה שגורה בפי, ידעתי מילים בודדות. הייתי קטנה ורזה מאוד. הוריי לא הורשו לבקר. חזרתי הביתה עם קרחת ונותרו לי מספר מועט של חודשים בגן. את כיתה א' התחלתי עם קרחת. מיותר לציין את קבלת הפנים בבית הספר. הילדים צחקו והשפילו. היה קשה מאוד. רק בבית הספר התיכון התחלתי להתאמץ וסיימתי בהצלחה.

הימים בבית שאן היו קשים, ספגנו קטיושות בצורה מסיבית ונאלצנו שוב לעזוב את ביתנו. הוריי ואחיותיי עברו לאחים שלי שכבר היו נשואים, שם היה מקלט פרטי.

הזוית האישית

סוזן אליהו השתתפה שתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה איתי אליהו. התכנית נערכה בבית הספר בית זאב-גאולים בעפולה, התשע"ט.