מאגר סיפורי מורשת

ילדות ומשפחה

שלום, אני שרה. שמי הוא על שם אימא של אבא שלי שנספתה בשואה, אבי הוא בן יחיד וכך הנציח את שמה. נולדתי פה בכפר סבא, בבית החולים הישן ברחוב מולדת, כיום רחוב גלר. עד גיל שש גרתי בנתניה, אני זוכרת שזה היה חדר וחצי כשבעצם החדר היה הסלון וחצי חדר נוסף, עם מרפסת נחמדה. הייתה פינת אוכל קטנה, ממש קטנה, בכניסה.

להוריי קוראים יעקב וציפורה, ישראל, אחי, קרוי על שם אבא של אבא שלי, ישראל, שנספה בשואה. אימא שלי הייתה עקרת בית, בחורף היא עבדה חודשיים-שלושה בסידור תותים בקופסה. אבא שלי היה שוטר, אחרי זה קצין משטרה, אחרי זה קצין בכיר, הוא פרש בדרגת סגן ניצב.

אימא שלי תפרה לי בגדים. היא קיבלה מאחותה, שגרה בארצות הברית, חבילות של בדים ואימא שלי הזמינה תופרת ליום שלם אלינו הביתה שגזרה ועשתה תפירה ראשונית של הבדים. אחר כך אימא שלי הייתה משלימה את הבגדים, עד שהיו מוכנים. אלו היו הרבה מאוד בגדים שלי, וחלק קנינו. אבל היו לי הרבה פחות בגדים מאשר היום. בדרך כלל היו קונים בגדים, נעליים וסנדלים חדשים בראש השנה ובפסח. בנוסף, אחותה של אימא, דודה לאה, שלחה ביחד עם הבגדים גם קפה, כי לא היה קפה טוב בארץ. אמי גם תפרה לי את השמלה לחתונה.

חיי בית הספר

היו לי הרבה חברים מהכיתה, היו לי חברות מאוד טובות בשם רונית ומרתה וכל יום אחרי בית ספר היינו חוזרות הביתה, מכינות שיעורים אוכלות ויוצאות לשחק עד הערב. היו לי בובות שדודה לאה הביאה מארצות הברית, ושיחקתי גם מונופול, סולמות ונחשים, סבתא סורגת, חמש אבנים, גומי קפיצה, תופסת והנדס אפ. היינו מתחבאים, וכשהיינו רואים אחד את השני היינו אומרים לו "הנדס אפ!". עוד משחק שהיה, היינו מציירים עיגול זורקים משהו כמו סכין על האדמה והיא הייתה חותכת את האדמה, היינו מותחים קו מהאמצע עד סוף העיגול. היינו משחקים שלוש מקלות, קלאס, מחניים, לא היו חסרים משחקים מהתקופה. היינו מקשיבות לשירים ברדיו, ומנסות לכתוב את המילים ברגע ששרים. אני זוכרת את השיר של אריק איינשטיין, "מטאטא יורה" והייתי מחכה שעות עם חברותיי עד שהשיר מופיע ונוכל לכתוב אותו. מי שלא הקשיב בבית הספר, היה עומד ליד הקיר עם הפנים אליו לזמן מה. בכיתה ז' וח' הגיע אלינו בחור צעיר ושמו אריה שבא מהסמינר. הוא היה מרתק. הוא לימד אותנו תנ"ך וחינך אותנו. הוא עשה דבר מהפכני, אמר שמי שלא רוצה לעשות מבחן, יכול לעשות עבודה. אני עשיתי עבודה על הספר "עמוס", והוא התלהב ואמר שזו עבודה ברמת תיכון.

התבגרות

גרנו בבניין המשטרה, שהיה בעל שתי קומות, ועל החלונות מבחוץ היו סורגים, והיה גם מין מעקה בין הקומה הראשונה לקומה השנייה, ואני הייתי מטפסת מהקומה הראשונה לשנייה. בבית המשטרה היה גם בית מעצר. הייתי עוברת דרך היומנאי שיושב מאחורי דלפק. הוא קיבל את האנשים שבאו להתלונן או להודיע או לדבר. כל פעם הייתי אומרת לו שלום, והייתי עוברת במסדרון מסביב הדלפק שבו היה חלון לתאי המעצר, ועצירים דיברו אלי. מאחורי בית המשטרה הייתי רוקמת עם אמי על הדשא. לפעמים היו אופניים שנשכחו, ולאחר חצי שנה, אבי לקח אופניים שחשב שכבר לא יבואו לקחת, ולימד אותי לרכב על אופניים. הוא גם לימד אותי לשחות, הייתי מקום שני בשחייה בכפר סבא.

לאחר כמה שנים עליתי לאוטובוס פעם ראשונה, אוטובוס הסעות לחיילים, ושאלתי את החייל שישב בספסל הראשון אם לא משלמים באוטובוס הזה. אז הוא ענה לי: "מה, לא ידעת שיש הסעות לחיילים בחינם?". התיישבתי בספסל מאחוריו, ולידי ישב חייל אחר. בתחנה הבאה, החייל שישב לידי ירד מהאוטובוס, והחייל שענה לי מהספסל הראשון, בא לשבת לידי והתחיל לדבר איתי. זה היה סבא משה. סיפרתי לו שאני גרה בבית החייל בטבריה, הוא בא לבקר אותי ביום ראשון, והשאר היסטוריה.

הקמת משפחה

בשנות העשרים כבר הייתי נשואה עם סבא משה, וכבר היו לי שתי בנות. הייתה לנו טלוויזיה צבעונית, ויותר ראינו תוכניות טלוויזיה משהקשבנו לשירים. אבל אריק איינשטיין היה, החלונות הגבוהים, ישראל גוריון, עפרה חזה, חווה אלברשטיין, להקת אבבא, הביטלס, אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד, טום ג'ונס. רקדנו דיסקו, טנגו, פסדובלה, ואלס, סלואו, היה צ'ה צ'ה צ'ה… באיזשהו שלב התחלתי לאהוב מוזיקת עולם, אינדיאנית כזאת, פטיפון ותקליטים, הצלליות, רולינג סטונס, התרנגולים… האמת היא, ששבע שנים לא היה לנו בכלל טלפון קווי, היינו מצלצלים דרך השכנה במקרים דחופים.

במהלך השנים נולדו לנו שלוש בנות, טליה, מיכל וגלי. אני ובנותיי היינו מאוד קרובות, אחרי שטליה נולדה עבדתי שלושה חודשים במילוי מקום, ואז מיכל נולדה, ויצא שנשארתי בבית חמש שנים וגידלתי אותן. היו לנו הרבה משחקים וצבעי ידיים כאלו, שיחקתי איתן הרבה. גם משה היה בא מהעבודה מוקדם ושיחק איתן המון, והיינו הולכות לנדנדות יחד… משה היה משחק איתן במפלצות, הוא היה רודף אחריהן בשמיכה, היינו בונים אוהלים מכיסאות וכריות, יוצאים לטיולים. עוד הווי משפחתי הזכור לי הוא ממלחמת המפרץ בשנת 1991, החדר האטום היה החדר של טליה, והייתה תקופה של חודשיים או כמה, במהלכם מיכל וגלי ישנו שם, וכשהייתה אזעקה גם אני וסבא באנו להיות איתן עד שהאזעקה תיגמר.

כיום יש לנו שמונה נכדים: יואב, נגה, שחר, דריה, גילי, יובל, יעל, יהונתן. בזמני הפנוי אני יוצרת פסיפס, יוצאת להליכות ארוכות, שוחה, מקשיבה להרצאות – בין אם בזום בתקופת הקורונה ובין אם פנים מול פנים באוניברסיטה. אני משתדלת לבקר הרבה את אבי יעקב שמתגורר בבית אבות צימרמן.

הזוית האישית

יואב: אני וסבתי מאוד נהנינו מהתיעוד ולמדנו הרבה על החיים של סבתי.