מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של סבתי קיקה

סבתי קיקה עם הוריה ובני משפחה
סבתי קיקה משמאל ואחיותיה
סבתי רבקה (קיקה) בנפשי מספרת על הוריה ועל החיים שהיו פעם

"שלום איתמר, אני רוצה לספר לך מעט מסיפור חיי. אני רבקה (סבתא קיקה כמו שאתם קוראים לי) ואני אימא של אמך, שהיא בת הזקונים שלי.

סיפור חיי הוא סיפור שקיים בהרבה מבתי האב בארץ. כיוון שגדלתי בתקופת "קום המדינה" למשפחתי ולי ולהרבה אנשים שחיו באותה תקופה היו חיים מאוד מאוד קשים, היה מחסור גדול, אך המשפחתיות הייתה מאוד חזקה ומעל לכל קושי.

מקורה של משפחת אמי הוא בפרס: בשנת 1879 סבי וסבתי (מצד אמי) רכבו על חמורים כל הדרך מפרס עד עיראק שם אמי נולדה ומשם עלו לארץ ישראל. אבי נולד בטורקיה בשנת 1912, צאצא של מגורשי ספרד. בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492 אלפי פליטים יהודים ברחו מהאינקוויזיציה בעקבות סירובם להתנצר, ביניהם אבות אבותיו של אבי שהחליטו לברוח לטורקיה. בשנת 1919 כשהיה אבי בן 7 עלו לישראל.

כשהיה בן 8 חלו הוריו במחלת הכולרה ונפטרו. הוא נשאר יתום, ילד בן 8, עומד בבית החולים ומחפש את אימא ואבא, שם בישרו לו שהוריו מתו ושהוא לבד. בבית החולים ראה אותו אדם ממוצא ערבי שאמר לאבי שיגדל אותו וידאג לו, כך זה היה בימים האלה. הוא גידל אותו, אך לא ממש דאג לו. אביו המאמץ היה שולח את אבי בגיל 8 למכור לימונדה בעגלה ברחובות העיר העתיקה בירושלים מבוקר עד ערב, לעולם לא סיפר לו שהוא יהודי ומי היו הוריו.

בגיל 20 גילה אבי שנולד למשפחה יהודית, כמעט בכל לילה היה בורח מהבית ומתגנב בין חומות ירושלים ונכנס לרובע היהודי, מנסה להכיר את שורשיו היהודיים, שם גם הכיר את אמי. אבי היה דובר שלוש שפות; ספניולית מבית הוריו, ערבית ואנגלית משירותו בצבא הבריטי. כזכור האנגלים שלטו בארץ משנת 1917 עד 1948.

לאחר נישואיהם עברו הורי להתגורר בשכונת התקווה בדרום תל-אביב בשכנות למשפחתה של עפרה חזה ז"ל והיינו משחקים ביחד ברחובות השכונה. הבית שאמי גידלה בו את שלושת אחיותיי הראשונות היה צריף רעוע מפחים ללא גג. כשירד גשם הוא ירד על אמי ואחיותיי התינוקות, מסביב חגו שועלים מייללים, היה מחריד לחשוב מה היה קורה אם השועלים היו מצליחים להיכנס…

באותה תקופה אבי שירת בצבא הבריטי ולכן אמי הייתה נשארת שבועות שלמים לבדה בצריף קטן. בתקופה זו התגורר ליד הוריי אדם ממוצא ערבי שהיה בנאי והוא הבטיח לאמי שיעזור לה ובנה לה בית מלבנים וכמובן עם גג. לימים אבי היה פחח ואימי הייתה עקרת בית.

נולדתי ביולי 1949, בת שביעית מתוך עשר בנות. האח היחידי שהיה לי, אח מספר 11, נפטר חודשים ספורים לאחר לידתו מדלקת ריאות. הוריי היו באבל גדול.

גדלנו כעשר בנות בחדר אחד, ללא חשמל, ללא מים זורמים, ללא חימום בחורף וללא קירור בקיץ, הייתה לנו מיטה אחת ובכל פעם שאחות הייתה מתחתנת, הבאה בגיל אחריה הייתה מקבלת את המיטה. שאר הבנות ואני ביניהן היינו ישנות על רצפת הצריף על מזרנים בלבד. בכל בוקר אמי הייתה אוספת את המזרנים ומניחה אותם בערימה בפינת החדר וכך התחיל הבוקר שלנו.

"יום הכביסה" היה יום עבודה בפני עצמו, מכיוון שלא היה לנו חשמל ובטח שלא מכונת כביסה – אמי הייתה מכבסת את כל בגדי עשר בנותיה ביד. כאמור, תהליך הכביסה היה נמשך כמעט יום שלם והתחיל כאשר הניחה דוד מפח, שאבי יצר, על אש שהדליקה מעצים שקוששה ברחוב ובחצר ביתנו.

קרש לכביסה

תמונה 1

בזמן שהמים רתחו הייתה מוסיפה פתיתי סבון (אבקת הכביסה של היום), ועם ענף עץ גדול הייתה מערבבת, משפשפת ומכבסת את הבגדים, למרבה הפלא הכביסה הזאת הייתה תמיד מאוד נקייה ומאוד לבנה. אחד הדברים הזכורים לי בילדותי הוא שאבי תמיד היה חוזר הביתה עם ענף של עץ והיה אומר "זה לכביסה של אימא".

כמו הכביסה גם אנחנו היינו מתקלחות אחת לשבוע, בכל זאת 12 נפשות בצריף קטן. ושוב התהליך התחיל, כאשר אמי הייתה מרתיחה מים בפרימוס שפעל בעזרת דלק שאמי הייתה ממלאה ומהמים החמים היינו מתקלחות עם פח קטן וסבון ששימש גם לנקיון הבית.

פרימוס

תמונה 2

אבי קיצץ את שיערנו הן בשל מכת כינים קשה שהייתה באותה תקופה, וגם כיוון שהסבון היה מאוד יקר והיינו מוכרחים לחסוך כמה שניתן.

אחד הזיכרונות הכי חזקים אצלי הוא פעמון החלבן שהיה מגיע בכל בוקר עם חמור ועגלה מלאה בכדים של חלב. כשהייתי שומעת את פעמון החלבן הייתי רצה אליו בשמחה עם בקבוק זכוכית ריק והוא היה ממלא לי אותו מתוך כדי חלב הפח שהיו על העגלה ולא לפני שהיה שואל: "חצי ליטר או ליטר?" זאת הייתה חוויה מאוד משמחת עבורי כי הרגשתי גדולה ובוגרת והייתי בסך הכל ילדה קטנה בת חמש. כל כך אהבתי לעזור במטלות הבית גם כשהיו מאוד קשות, תמיד הייתי יד ימינו של אבי בבניה וייצור כלי פח ויד ימינה של אמי במטלות הקשות ולכן בעיני אחיותיי נחשבתי תמיד לסינדרלה של הבית.

הייתי ילדה שובבה שאוהבת לטפס על עצים, לשחק בכדור, לשחק ב"גולות"…בכל משחק הייתי אלופה, אף אחד לא רצה לשחק איתי, כי תמיד הייתי מנצחת ואז הילדים היו חוזרים הביתה בוכים ולכן נחשבתי בשכונה לילדה שלא כדאי לשחק איתה "כי היא תמיד מנצחת אותנו בהכל". כשמעט התבגרתי נחשבתי ל"מלכת הכיתה", היו לי הרבה חברות שרצו להיות בחברתי. מסיבות כיתה לא היו מתקיימות בלעדיי ולא תמיד יכולתי ללכת כי אבי לא תמיד הסכים לנו לצאת מהבית בשעות הערב.

מאוד אהבתי ללמוד והייתי תלמידה מצטיינת בכל תחום, כיוון שלא היה לנו חשמל בבית, הייתי מתגנבת לביתה של חברתי הטובה (כי אבי לא ראה בלימודים חשיבות כזו גדולה) והיינו לומדות ומכינות ביחד שיעורי בית מתחת למנורה שהייתה לה בחדר, אימא הייתה מפנקת אותנו בקוביית שוקולד וזה היה בשבילי חלום. כיוון שאבי לא האמין שלימודים יביאו לי עתיד טוב, הוא אילץ אותי לעזוב את בית הספר בכיתה ח' ולצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. התחלתי לעבוד במתפרה ושם למדתי לתפור והייתי תופרת לעצמי שמלות יפהפיות, מה שהוריי לא יכלו להרשות לעצמם כשהייתי צעירה יותר.

בשנת 1966 בגיל 17 נישאנו , סבך אברהם ואני, ועברנו לגור בירושלים הבירה שם נולדה בתי הבכורה (שהיא דודתך) לאחר שנה חזרנו לתל-אביב וגידלנו בנחת ארבעה ילדים. לאחר 56 שנות נישואין אנחנו עדיין חיים ביחד באהבה וכבוד, מה שלצערי מאוד קשה היום לראות – זוגות ששורדים כל כך הרבה שנים ביחד. עם כל הקשיים שהיו בתקופת קום המדינה ובחיים האישיים, משפחה היא מעל הכל.

אבי נפטר בשנת 1975, בן 65 היה במותו, כשאמך הייתה בת שלושה חודשים בלבד ולכן לא זכתה להכיר אותו. אמי נפטרה בשנת 1998, שנה לאחר חתונת הוריך.

הזוית האישית

איתמר הנכד המתעד: לבלות עם סבתא קיקה זאת חוויה בפני עצמה: יש לי סבתא עם רוח צעירה, אישה שמחה שאוהבת לטייל איתנו בארץ ובעולם, אוהבת להיות עם נכדיה ומרעיפה אהבה גדולה, מפנקת ותמיד נותנת מעצמה מעל ומעבר, דמי כיס בשבילה זה כמו לומר "בוקר טוב", סבתא שקונה מתנות ללא הרף…

ולכן תכנית הקשר הרב דורי עם סבתי היכתה בי, מכיוון שקשה להאמין שאדם שגדל בתנאים כל כך קשים הופך להיות אדם שאוהב את החיים ואת משפחתו ושכל כך שמח בחלקו.

מילון

פרימוס
פרימוס (שם גנרי) הוא כירת קרוסין ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. החידוש והיתרון בפרימוס היה מנגנון ההפעלה שלו, שאיפשר להבה עזה פי כמה מזו של קודמיו. לעומת הפתילייה, בה דולק הקצה העליון של פתילה הטבולה בחלקה התחתון בדלק העולה למעלה בשל עקרון הנימיות, בפרימוס להבת המבער מאדה את הדלק שבצנרת, כך שהדלק מסופק למבער כגז הנפלט בלחץ. חומר הדלק הנפוץ לשימוש בפרימוס הוא קרוסין הקרוי בלשון העם ובתחנות הדלק בארץ בשם "נפט". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”באותה תקופה היו חיים מאוד מאוד קשים, היה מחסור גדול, אך המשפחתיות הייתה מאוד חזקה ומעל לכל קושי“

”עם כל הקשיים שהיו בתקופת קום המדינה ובחיים האישיים, משפחה היא מעל הכל“

הקשר הרב דורי